רשימות


עין חרוד שבליבי וסיפורים אחרים

לכבוד שנת ה 90 לעין חרוד

 

שורשים

מאז ומתמיד היתה עין חרוד חלק בלתי נפרד מחיי . בגיל 17 וחצי עזבתי אותה , אבל אף פעם לא התרחקתי ממנה . הייתי קשורה למשפחה הענפה שנמצאת כאן , לנופים , שהם נופי הילדות שלי , והעיקר – לחגים , שבהם אני לוקחת חלק פעיל ורציף על פני עשרות שנים .

יש מלים שהאסוציאציות שלהן בשבילי הן חד משמעיות . למשל המלה הר – היא כמובן הר הגלבוע . גבעה – היא כמובן גבעת קומי . מעיין – הוא מעיין חרוד , ומערה – היא מערת גדעון . רגבים – הם רגבי אדמת העמק הכבדה ,

רגבים חומים כהים , שבחורף נהפכים לבוץ טובעני וטורדני . ובקיץ הם גושים אילמים , קשים או מתפוררים , שנושמים את שירו של יהודה הלוי : "הידעו הדמעות מי שפכן וידעו הלבבות מי הפכם , הפכם – בוא מאורם תוך רגבים , ולא ידעו רגבים מה בתוכם" . וגם כמה מלים של אבא שנחרתו עמוק בלבי : ". . . עמדתי בשדה לבדי , רכנתי לאדמה וחפנתי בכפות ידי את הזהב החום הזה , את הרגבים החומים האלה , והאזנתי לרחשם . . . "

במשך שנים חשתי שהשורשים שלי מתחברים לשורשי עץ התאנה שבפתח מערת גדעון שממנה נובע מעיין חרוד . כמו מפינה חבויה זו מתחילים כל החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד . והשורשים עמוקים מאוד . הם מגיעים עד מרכז כדור הארץ , ושום רוח סופה או סערה לא תוכל לעוקרם .

ואולם לפני שנים אחדות באתי אל מעיין חרוד , ולתדהמתי גיליתי שעץ התאנה נגדע ואיננו. היה לי עצוב . אבל עובדה זו לא שינתה במאומה את התחושה המטפיסית שלי.  בשבילי עץ התאנה עוד קיים שם . אני רואה את מתווה ענפיו הרחבים המצלים . אני יכולה ללכת דרכם , להיות בתוכם , להיות איתם , חלק בלתי נפרד מהם , להיות הענפים עצמם , כמו הנימפה דפני , שהפכה לשיח דפנה , או הנימפה סירינקס שהפכה לקני סוף .

 

עצים

 

  

 

וזה מזכיר לי את עץ הרימון שנטע אשכול , אחי הבכור , בין ביתנו הישן  ובין בית הפעוטות . אבא ואמא היו תמיד מזכירים לי שאת עץ הרימון הזה נטע אשכול . לימים עברתי שם , והעץ – איננו . לא נשאר כל זכר . אפילו לא גדם גזע . הכל מדרכות , מבנים חדשים , "נלבישך בשלמת בטון ומלט" .

והיה עץ התאנה שנטעה אמא (עבריה) ליד הבית האחרון שבו גרנו , במעלה הגבעה . העץ הזה גדל לתפארת . ענפיו מילאו את נוף חלוני . אמא היתה מסבירה לי חזור והסבר איך צריך להשקות עץ תאנה . יש לחפור גומה רחבה ביותר , הרחק מהגזע , היא קראה לה "צלחת" , שתהיה כרוחב הענפים  הרחבים ביותר . ובאמת העץ שגשג והתרומם לתפארה . אך גם עץ התאנה הזה נגדע ואיננו . אולי הוא הסתיר את הנוף ליושבי הבית שבאו אחרינו . אבל בזכרוני העצים האלה עומדים וקיימים במלוא תפארתם .

והיו גם עצי האקליפטוס העצומים ליד המעיין , שבהיותנו בכיתה ד' או ה' בנינו בצמרתם של שלושה עצי אקליפטוס גבוהים "רצפת חבלים" קטנה , לא יציבה ומסוכנת , וטיפסנו אליה וישבנו שבעה ילדים בכל "קן" כזה , במשך חצי יום , שנקרא אז "יום קופים" , ואכלנו מרק , ושיחקנו בחידונים מילוליים בתחרות בין שלושת הקינים . לכאורה חיינו כציפורים בצמרות העצים . אך היה זה די מפחיד . כל אימת שאחד הילדים היה זז מעט , מזיז רגל או משנה תנוחה , כל הקן היה רועד כמו מאיים להפילנו ארצה . נראה לי שהיה זה תרגיל בחישול והתגברות על רגש הפחד . תרגיל בהישרדות . עצי האקליפטוס עומדים שם עד היום , ומזכירים לי את אותו יום קופים , ואת אותה תחושה של חרדה .

 

זכרון מתוק

אילה אחותי אהבה לאפות עוגת שוקולד בכל יום שישי . העוגה היתה מצופה בציפוי שוקולד מפתה ומגרה . את העוגה היתה אילה משאירה במקרר שבמטבח הקיבוץ , כדי שציפוי השוקולד יקריש ויתאחה .

בביתנו גרה ילדה מאומצת , חסיה , עולה מפולין , שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים וחצי , והיינו חברות טובות . אילה היתה מבקשת משתינו שביום שישי אחרי הצהרים ניגש אל המטבח וניקח את העוגה המוכנה ונביא אותה אל ביתה .

המשימה התקבלה בשמחה רבה . כל יום שישי היינו פוסעות כמעט בריצה אל המטבח , מוציאות בזהירות את העוגה מן המקרר , ומובילות אותה בחרדת קודש אל ביתה של אילה . בדרך לא רק שדאגנו לשמור על העוגה לבל תיפול , ולבל יקרה לה כל רע , גם דאגנו לצורתה הסימטרית . תמיד היינו שמות לב שצד אחד משופע ביתר ציפוי מהצד השני . אז היינו

"מיישרות" אותו באצבעותינו , ומלקקות בתאווה את עודפי השוקולד .

אחר כך היינו שמות לב שהצד השני מלא יותר מהצד הראשון , אז היינו "מיישרות" גם אותו . וכך לאורך כל הדרך ליקקנו וזללנו ו"יישרנו" את

העוגה . בסוף העוגה היתה "מיושרת" מאוד , אך רוב הציפוי שכן כבוד בביטננו . . .

 

קבלות שבת

עין חרוד בשבילי היא גם קבלות השבת , שחסרו לי מאוד מאז שעזבתי את העמק .

קבלות השבת של חברת הילדים היו רגעים של התעלות הנפש .

תמיד הייתי בועדת התרבות , והייתי בוחרת איזה שירים יקראו (ביאליק ,  זרובבל , טשרניחובסקי , רחל ואחרים) , ואיזה שירים ישירו , ובאיזה הרמוניות אלווה את השירים .

היו אלה רגעים של קדושה .

 

החגים

בכלל נדמה לי שהרגעים הגדולים של הקיבוץ הם בחגיו .

בחגים רציתי לעשות הכל : לשיר , לרקוד , לנגן , לקרוא . זאת החגיגה האמיתית . לא להיות צופה מן הצד , אלא להיות חלק מן העשיה האמנותית .

ומסביב מתגייסים חברי המשק (כך בילדותי) לתרום לחג .

חג החנוכה , עם הסביבונים הענקיים שבנה חגי אדר (אם אינני טועה) שחברי ועדת הקישוט היו תולים על המנורות הגדולות התלויות מהתקרה , והיו מפיצים אור צבעוני אפלולי ומסתורי על קירות חדר האוכל של הילדים , והצלליות השחורות על הקיר שמעל למחיצה שבין שני חלקי האולם , שתיארו את חמשת האחים החשמונאים הגיבורים , והנסורת הזהבהבה שהיתה מפוזרת על הרצפה הכהה , מחמת הגשמים שתמיד פקדו אותנו בימי החנוכה אותה נסורת שהביאו מן הנגריה , הפיצה אור חמים באולם חדר האוכל של חברת הילדים , כאשר בחוץ חושך וגשם וחורף וקר . וכמובן כל שירי החנוכה היפים שליוויתי בפסנתר , והנרות שהאירו באורם הקסום את חלל חדר האוכל .

וחג הפורים , שזכור לי שפעם חיפשתי שמלה "בארוקית" מפוארת עם נוצצים ועם חישוק שהופך אותה למלכותית כל כך , ומישהו אמר לי שלנוסיה  יש שמלה כזאת . הלכתי אליה וביקשתי את השמלה לפורים . והיא מיד נתנה לי אותה ורק בקשה שאשמור עליה . לקחתי את השמלה , אמרתי תודה , וחשבתי לי : הנה כל הקיבוץ משפחה אחת גדולה . אתה צריך משהו –  רק תבקש .

וחג הביכורים המפואר עם התפאורה הכי יפה בעולם : הרי הגלבוע .

עם כל הענפים ויבוליהם – גאוות עובדי הענף וגאוות כל המשק , והשירים שמחברים אותי לילדות , הן אלה השירים ששרנו עוד בגן ומאז בכל השנים, והמסורת נמשכת , וגלגל ההיסטוריה ממשיך להתגלגל , אבל הקשר קיים . וכמובן הריקודים , שיש בהם גם פשטות וגם תמימות   וחוסר מקצועיות , שמוסיפה חן וטבעיות לתנועות הבנות) . ובסוף הבלונים והיונים . . .

ומעל כולם - חג הפסח , שמביא אותי כל שנה לעין חרוד לימים אחדים של חזרות עם המקהלה , והרקדנים , והילדים , והתזמורת . כל התכונה הזאת סוחפת את כל המשתתפים ברצון להכין משהו יפה וגדול , שמרומם אותנו מעל הבלי היום יום . 

ליל הסדר של עין חרוד היה גולת הכותרת של כל החגים , עם הציורים הנפלאים של חיים אתר , הקישוטים העשויים משיבולים – המגל והאלומה , כל פרחי הבר : החרציות הצהובות , והתלתן הסגול – ורוד , האפונה הריחנית הצבעונית , והפרגים האדומים , הצוחקים מכל השולחנות , והמוסיקה של פוסטולסקי , וזו של יהודה שרת , וכל המשתתפים : ילדים ומבוגרים , זמרים ונגנים ורקדנים וקריינים . וטקס קציר העומר בשדה , שתמיד מחזיר אותי לעולם המיתולוגי של הימים הקדמונים , כאשר עבודת האדמה והאומנות היו קשורות קשר בל ינתק .

 

איפה אפשר למצוא שילוב כזה אם לא בקיבוץ , ולא בכל קיבוץ , אלא רק  בקיבוץ עין חרוד ! מי יכול לגייס כל כך הרבה כוחות מכל הגילים ליצירת המסכת הנשגבת הזאת ? אין משפחה שיכולה להתמודד עם מטלות אמנותיות כה רבות .

ומולו עומד יום הכיפורים – שבחוכמה רבה הגה מישהו את הרעיון להפוך אותו ליום לימודים . רעיון נפלא . וגם הוא מביא אותי כל שנה לעין חרוד: לשמוע ולהשמיע . בכלל להימצא בספירה של לימודים זהו מצב אידיאלי . אתה מרגיש צעיר . תלמיד . מגלה עולמות .

ופעם פעם היו גם ריקודים עד אור הבוקר . וזכורה לי ההליכה לחדר אחרי  הריקודים האינסופיים המשכרים האלה , לאור הירח המלא , עם אורו המכשף . לא הייתי יכולה להרדם . אויר הלילה לפנות בוקר היה צלול וקסום , ולא יכולתי להיפרד ממנו ומזוהר הירח . לא יכולתי להפסיק להביט בו , ולעצום את העיניים . אני זוכרת את עצמי עומדת ליד החלון הפתוח , ממוגנטת אל  אור הירח הבוהק ואל נצנוץ הכוכבים , עם צינת השחר העולה ומתבהר .

 

 

 

כוכבים

ואם מזכירים את השמים , ראוי להזכיר את הכוכבים , שאבא לימד אותי ואת כל ילדי עין חרוד להכיר את שמותם ומסלוליהם וזמני הופעתם .

ושמתי לב , שרק בעין חרוד הכוכבים נמצאים במקום הנכון בשמים . . . כוכב הצפון מעל גבעת קומי , מזל קשת מעל לגלבוע , קבוצת אוריון ואחריה סיריוס הגדול וסיריוס הקטן מתרוממים מעל הרי גלעד , והכוכב קנופוס ידידי , שהיה מתגלגל לו על רכס הרי הגלבוע ושוקע בדיוק בזמן שהייתי הולכת לישון (כשהייתי בגן) . הם נשארו ידידי עד עצם היום הזה .

 

בית הספר

וישנו בית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף .

אהבתי את בית הספר . אהבתי ללמוד (גם אם המורים היו לפעמים ככה ככה) , פשוט אהבתי ללמוד .

ויזכרו לטובה גינות בית הספר המטופחות שהיו בשעות הערב והלילה פינת חמד לרומנים הראשונים . כשהיינו קובעים פגישה רומנטית , היה זה (לגבי) תמיד בבית הספר . ובהליכה בשבילי בית הספר , ליד גינות הפרחים , לאורך המדשאות הגזורות בקפידה , (והדשא היה כה רך) , בזוית העין הייתי רואה את חלונות הכתה שבה למדתי תנ"ך , והכתה שבה למדתי ספרות . וזכרונות הסיפורים היו עולים ומשתרגים בשיחות הרומנטיות ובמגעים הרוטטים . . .

אתם מכירים עוד בית ספר כזה ?

. . . נדמה לי שהיום הוא כבר לא כל כך כזה . אבל פעם . . .

 

עבודה

יותר מכל אהבתי את העבודה בגינת בית הספר בהדרכת אמא , ואת העבודה בכרם בתקופת הבציר . היינו קמים בארבע וחצי לפנות בוקר , עם חשכה . העגלה הרתומה לטרקטור היתה מורידה אותנו , הבוצרים , כבר ברבע לחמש לכרמים שליד הגלבוע . כל אחד היה לוקח מבצרה (מזמרה מיוחדת לבציר) וסלסלה , ובוחר לו שורה ומתחיל לבצור . כדי שלא נבצור ענבי בוסר נאמר לנו לטעום מידי פעם עינב או שניים מכל אשכול , מה שהיה חביב עלי ביותר . הענבים היו מכוסים טל קריר מערפילי הלילה וטעמם – טעם גן עדן . לקראת השעה שש שמי המזרח מעל הרי הגלעד היו מתחילים להתבהר בקשת צבעים איטית ומרהיבה – סגול , ארגמן , אדום , כתום , צהוב , יותר בהיר , עוד יותר , ואז היה ניצת רגע הזריחה , ואור גדול היה נשפך על פני כל העמק . וכל אשכול שהייתי בוצרת , הייתי מעלה אותו לנוכח אור השמש , והענבים הסגולים (מוסקט) , או ענבי תמר , ואלה מזן השסלה , המדלן והאחרים , היו מנצנצים בזהרורי אור השמש על רקע השמים ונוף הגלעד , והיו ממלאים אותי שמחה גדולה

רגעי היופי האלה היו מפצים על החום והברחש וכאבי הגב והשמש הקופחת .

 

חיי הקיבוץ במיטבם

הריהם כמו המוסיקה של באך ! – יש בהם פוליפוניה , כלומר רב קוליות . אכן בקיבוץ נשמעים קולות רבים ושונים . יש בהם קונטרפונקט , כלומר הולכת קולות עצמאיים . אין כאן דיקטטורה של קול יחיד שליט וכל השאר מלווים אותו . אלא כל קול הוא עצמאי , שהולך בזמנו שלו , בקצב שלו , בכיוון שלו , ואל המטרה האינדיבידואלית הפרטית המיוחדת שלו , כמו במוסיקה של באך . גם יש דיסוננטים . גם אצל באך וגם בקיבוץ . אבל אצל באך כל הדיסוננטים באים לידי פתרון בסופו של דבר , ותמיד יש הרמוניה בין הקולות . ובקיבוץ ? כאן אנחנו נתקלים לפעמים בדיסהרמוניה , שעשויה אפילו להביא לפילוג . זהו המבחן . האם יכולים החברים לחיות בהרמוניה ? זו השאלה . יש ממי ללמוד -

מהמוסיקה של באך !

 

לימוד מוסיקה עם אבא .

הצעדים הראשונים שלי בעין חרוד מימי הילדות היו תמיד עם אבא .

היינו הולכים בשבילי עין חרוד יד ביד , ואבא היה מספר לי סיפורים ומלמד

אותי דברים , על העצים והציפורים , על השפה העברית , על סיפורי התנ"ך ,

על הכוכבים ועל המוסיקה . היינו הולכים ושרים ביחד שירי חגים , שירי

שבת , שירי המלחינים הגדולים והכל לא במלים אלא בשמות התווים !

ובערב כשהיינו באים לגן לפני השינה , היינו יושבים שנינו ליד הפסנתר (דווקא בגן הירוק) היינו מנגנים ביחד שירים . כל אחד ביד אחת . וזה לא היה במקום שיר לפני השינה . גם בגן הכחול היה פסנתר , ובמסיבות השבת הייתי מנגנת את שירי השבת בשתי הידים אותה המנגינה .

 

עם דליה , והנגינה בסדר פסח

רק בגיל 12 נסעתי אל דליה אחותי אשר בירושלים , והיא לימדה אותי את יסודות ההרמוניה , וכיצד ללוות שירים . ומאז ליוויתי את המסיבות בחברת הילדים ואת החגים הגדולים ובראשם חג הפסח . ומאז ועד היום , במשך 57 שנים אני מנגנת בפסח בעין חרוד . 20 שנים ראשונות ניגנתי באיחוד, ודליה אחותי הודיעה קבל עם ועדה שהיא "בלתי מפלגתית" , ולכן הסכימה לנגן במאוחד . ואז אחרי 20 שנה , כאשר בני תומר הגיע לגיל 6 ומותר היה לו להשתתף בסדר (פעם הילדים הורשו להשתתף בסדר רק מגיל 6 ומעלה) הוא ביקש להיות יחד עם בת דודתו דנה , בתה של אילה , שהיתה ב"מאוחד" . שאלתי את דליה אם היא מוכנה להתחלף איתי , והיא הסכימה . ומאז דליה מנגנת באיחוד ואני במאוחד . לפיכך הייתי מספרת שהסיבה שבגללה חל הפילוג היתה כדי לאפשר גם לדליה וגם לי לנגן בסדר פסח בעין חרוד .

 

טיולי ילדי הגן לגלבוע ובושם פרחי השיטה

זכורים לי טיולים של ילדי הגן בעיקר בימות החורף והאביב היפים עם הגננות נטלקה , אסתר בודקו , חווקה ורות ליבנה לגלבוע . היינו מבקרים בבית האריזה ורואים את העבודה הקדחתנית של האורזות , במיוחד אני זוכרת את עדינה דורסיני וידיה הזריזות עוטפות את האשכוליות ומניחות אותן בארגזים למשלוח לאנגליה ("המלך ג'ורג' יאכל אותה , וגם אשתו העדינה , וכל שריו הבטלנים יעשו ממנה מטעמים") . אחר כך היינו יוצאים לחצר וניגשים אל שדרת עצי השיטה שהיתה מקבלת את פנינו בחיוכי כדוריה הצהובים . ותמיד הייתי קוטפת לי שלושה או ארבעה כדורי פרחים צהובים אשר בושמם מתוק מתוק , ומריחה אותם בנשימה עמוקה וארוכה בעצימת עיניים  ובהתמכרות לקסם הריח הנפלא . והוא נשאר בזכרוני עד היום כריח האביב האמיתי .

 

גבעת קומי ,

שאלי דגן סידר בה פינת חמד , שכל גובהה אולי 50 או 100 מטר מעל לפני הים . על המפה היא אינה מרשימה כלל . ואולם כאשר יושבים על הגבעה , ומביטים על כל העמק הנפרש לרגליך , וסביבו הרי הכרמל במרחק , הרי הגלבוע בדרום , הרי הגלעד במזרח וגבעת בית השיטה מצפון , המשך בגבעת קומי , כאשר מאחור שומרים עליך גבעת המורה והתבור , יכולה להיות לך הרגשה שאתה על פסגת העולם . האברסט לפחות . במיוחד בלילות ירח מלא בשעת חצות . כל הבריכות ומאגרי המים מנצנצים לאור הירח וכל העמק זרוע אורות – ככוכבי השמים ממעל .

תנסו .

 

הטיול לתבור .

.

ואם הזכרנו את התבור , אי אפשר שלא להזכיר את המסע השובב שלי בגיל 12 ברגל לבד לתבור ובחזרה .

היתה חופשת חנוכה , ימי חורף יפים וצלולים . בשבת יצאנו אמי (בוכנר , גרדי) , ארזה (אוסטרן) ואני אחרי הצהרים לטיול בכיוון גבע . בתחילת הדרך היצעתי לשנות מסלול וללכת לגבעת המורה . הבנות הסכימו . אך לגבעת המורה לא הגענו . זה היה רחוק מדי , וכבר היה מאוחר . חזרנו עם הבטחה , שמחר , כאשר יצאו כיתות ו' ז' לטיול נשכנע את המדריכה נינה גורן , שבמקום ללכת לגלבוע , כמימים ימימה , נלך לגבעת המורה . הבנות הסכימו . למחרת התאספו כל הילדים ב 8 בבוקר ונינה הודיעה שהולכים לגלבוע . פניתי אליה והצעתי , שאולי הפעם נשנה את המסלול הקבוע , ונלך לגבעת המורה . נינה סרבה . כל הילדים הלכו עם נינה לגלבוע . אך אני לא יכולתי להתכחש לתשוקה שהיתה לי ללכת לגבעת המורה (שמשום מה היתה לי תחושה שהגבעה נקראת על שם אבא שלי שהיה מורה) . לקחתי אתי שני  תפוזים , תחבתי אותם בשני כיסי הבטלדרס ויצאתי לדרך . אף אחד לא התנגד , לא מחה , לא אמר מלה . התחלתי לצעוד בכיוון גבעת המורה . חציתי את השדות המעובדים בתלמים ישרים וארוכים . האדמה היתה רכה וידידותית . היבטתי בעקבות הברורים שהשאירו נעלי , וחשבתי שקל מאוד יהיה להתחקות על עקבותי . חשבתי על קארל מאי , ועל ג'ק לונדון , ועל שרלוק הולמס .

ככל שהתקרבתי לגבעת המורה , נגלה לפני יותר ויותר התבור בכל יפעתו , בעגילותו וחמוקיו ונחמדותו . הוא פשוט פיתה אותי . קרץ אלי , קרא לי : בואי אלי ! לא יכולתי לעמוד בפתוי . שיניתי מסלול ועברתי לרגלי גבעת המורה דרך הכפר נעורה . פגשתי בכפר ילדים , אימהות , וקצת אבות . אמרתי להם שלום . הם ענו לי : שלום . חלפתי על פני הכפר והגעתי לעמק כסולות . גם כאן חציתי את השדות ישר אל דבוריה . לא נכנסתי אל הכפר , רק חלפתי בפאתי הכפר על פני בקתות הבוץ הפשוטות , שנראו לי נחמדות למראה . התחלתי לטפס על התבור ישר , לא בכביש המתפתל . בתחילה הפיתולים של הכביש ארוכים למדי . אבל משליש גובה ההר הפיתולים מצטמצמים והמדרון תלול , אז הלכתי בכביש . הגעתי לראש התבור בערך  ב 12:30 . פגש אותי נזיר אחד , ופנה אלי בעברית עילגת : "אתה רוצה ביסקוט" ? חייכתי . הוא נתן לי שני ביסקוויטים וגם תפוח . הודיתי לו . עליתי אל גג האגף הדרומי של הכנסיה . שם הייתי כשנתיים או שלוש קודם לכן עם אבא והכתה שלו (חסיה ונוגה מלץ ושרהל'ה בן עזרא) ושמעתי את כל ההסברים שלו על הנוף , הישובים , ההרים והעמקים . העליתי בזכרון את כל סיפוריו אשר זכרתי . וגם את סיפור שאול בעין דור . שמעתי אפילו את קולו מתנגן באוזני ומספר את סיפוריו . הוא היה אתי לאורך כל הדרך . אחרי זמן מה חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה . התחלתי לרדת מן ההר . אך הפעם לא ירדתי דרך הכביש בכלל , אלא ירדתי בריצה במורד התלול של ההר , עם האבנים המתגלגלות , מסלע אל סלע , כמו בריקוד מעופף . תוך זמן קצר הגעתי לתחתית ההר . הלכתי אל כביש כפר תבור – עפולה , וחשבתי שאולי הפעם כדאי לקצר את הדרך והרמתי יד לטרמפ . עד מהרה נעצר לידי טנדר עם פועלים ערבים שנסע לעפולה . עליתי מאחור ונסעתי אתם . בעפולה הלכתי לטרמפיאדה שמובילה בכיוון לעין חרוד . גם פה חיכיתי אולי חצי שעה . השמש כבר שקעה . החשיך . והנה נמצא לי טרמפ שנסע לבית שאן . הוא עצר לי בסיבוב לעין חרוד , ועליתי בכביש העולה למשק . הגעתי לחדר האוכל של חברת הילדים בחמש ורבע . שמחתי . לא אחרתי לארוחת הערב . היה כבר חושך . כשהתקרבתי לחדר האוכל , נשמעו פתאום קריאות : הנה היא ! הנה היא ! קמה מהומה בחדר האוכל : איפה היית ? המשטרה מחפשת אותך ! רוצי לחדר , אמא שלך דואגת נורא . שפרוני יכעס עליך . המשטרה בעקבותיך . 

מילא . ויתרתי על ארוחת הערב . הלכתי לחדר . אמא ישבה בקצה המיטה , והחזיקה את ראשה בשתי ידיה . כשנכנסתי היא הרימה את עיניה ואמרה באיפוק רב : איפה היית ? עניתי בתמימות : הלכתי לתבור . אבל לא אחרתי לארוחת הערב . אמא : כל היום חיפשנו אותך . בצהרים עופר ומנחמקה אריאב יצאו על סוסים לחפש אותך . אך באמצע הדרך מנחמקה הצטנן והם חזרו כלעומת שבאו . וגם המשטרה מחפשת אותך .

פתאום נזכרתי שיש לי הערב חזרה בתל יוסף על הצגה שהכינה חיה שליטא . התנצלתי לפני אמא , ואמרתי שאני ממהרת לחזרה . אסור לאחר .

הלכתי לתל יוסף דרך חורשת הזיתים . בינתיים הודיעו למשטרה שחזרתי הביתה . הם נסעו מיד לעין חרוד כדי לפגוש אותי ואולי גם לנזוף בי . אבל אני הייתי כבר בתל יוסף . עד שנודע להם שאני בתל יוסף , והם פנו לשם , כבר נגמרה החזרה , ואני חזרתי דרך חורשת הזיתים לעין חרוד . המשטרה הגיעה לתל יוסף ושוב החמיצה אותי . בשלב זה הם כבר התייאשו מהמרדף וחזרו לעפולה וויתרו על המפגש אתי .   (הפסידו) .

והחיים חזרו למסלולם .

 

צלילי עין חרוד

הצלילים ששמעתי בעין חרוד קשורים בעיקר בעופר אחי , דליה אחותי , וגלילה יזרעאלי (ריבנר) . זכרון מיוחד מעלה לפני תמונה כמעט סוראליסטית . היה זה קצת לפני מלחמת השיחרור , או עם תחילתה . הוחלט במשק שיש להגן על הגנים , ולרסס אותם בצבעי הסוואה . זכורה לי שעת צהרים אחת , כאשר אנחנו הילדים היינו אמורים לנוח את מנוחת הצהרים , העמידו מול הגנים מכונה רעשנית שהשפריצה צבעי הסוואה ירוקים , חומים , צהובים , וכתומים על קירות הבניין , ובאותה השעה מחדר האוכל (הסמוך) עלו צלילי פסנתר בנגינתה של גלילה . התגנבתי בחשאי , שהמטפלת לא תרגיש , ורצתי לחדר האוכל ונעמדתי בפינה , שאיש לא ירגיש בי , והקשבתי לנגינתה של גלילה : לאטיודים של שופן , לנוקטורנים , לוולסים , ולמחול האש של מנואל דפליה . זה האחרון כה הדליק את חושי , שחלמתי גם בשינה וגם בהקיץ , שפתאום יבוא הרגע , ובלי כל מאמץ אוכל לנגן את היצירה הזאת . (עברו עוד הרבה שנים עד אשר התקרבתי אליה וניגנתי אותה) . עופר בתקופה מסויימת התאמן בביתנו , ודרכו הכרתי את היצירות החשובות שנכתבו לכינור , ובמיוחד זכור לי השאקון לכינור סולו של באך , שעופר עבד עליו הרבה . הוא נשמע לי כמו פסגה של הר גבוה מאוד , שקשה מאוד אך ראוי מאוד לטפס עליו . ובסופו של הטיפוס המאומץ , המתמיד , העקשני , אך גם המרגש והמסעיר , כמו בדבקות רליגיוזית עמוקה ובאמונה שלמה , מגיעים אל הפסגה . ואז נפתחים מרחבי אין סוף של הרוח האנושית והיצירתיות הגדולה , שפיעמה במוחו הגאוני של באך.
סמדר כרמי גיברמן .

טלפון: 02-5332199 | נייד: 052-3801001 | פקס: 057-7949065 | smadarcg@zahav.net.il
© כל הזכויות שמורות לסמדר כרמי גיברמן | ניהול האתר