רשימות
עין חרוד שבליבי וסיפורים אחרים
לכבוד שנת ה 90 לעין חרוד
שורשים
מאז ומתמיד היתה עין חרוד חלק בלתי נפרד מחיי . בגיל 17 וחצי עזבתי אותה , אבל אף פעם לא התרחקתי ממנה . הייתי קשורה למשפחה הענפה שנמצאת כאן , לנופים , שהם נופי הילדות שלי , והעיקר – לחגים , שבהם אני לוקחת חלק פעיל ורציף על פני עשרות שנים .
יש מלים שהאסוציאציות שלהן בשבילי הן חד משמעיות . למשל המלה הר – היא כמובן הר הגלבוע . גבעה – היא כמובן גבעת קומי . מעיין – הוא מעיין חרוד , ומערה – היא מערת גדעון . רגבים – הם רגבי אדמת העמק הכבדה ,
רגבים חומים כהים , שבחורף נהפכים לבוץ טובעני וטורדני . ובקיץ הם גושים אילמים , קשים או מתפוררים , שנושמים את שירו של יהודה הלוי : "הידעו הדמעות מי שפכן וידעו הלבבות מי הפכם , הפכם – בוא מאורם תוך רגבים , ולא ידעו רגבים מה בתוכם" . וגם כמה מלים של אבא שנחרתו עמוק בלבי : ". . . עמדתי בשדה לבדי , רכנתי לאדמה וחפנתי בכפות ידי את הזהב החום הזה , את הרגבים החומים האלה , והאזנתי לרחשם . . . "
במשך שנים חשתי שהשורשים שלי מתחברים לשורשי עץ התאנה שבפתח מערת גדעון שממנה נובע מעיין חרוד . כמו מפינה חבויה זו מתחילים כל החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד . והשורשים עמוקים מאוד . הם מגיעים עד מרכז כדור הארץ , ושום רוח סופה או סערה לא תוכל לעוקרם .
ואולם לפני שנים אחדות באתי אל מעיין חרוד , ולתדהמתי גיליתי שעץ התאנה נגדע ואיננו. היה לי עצוב . אבל עובדה זו לא שינתה במאומה את התחושה המטפיסית שלי. בשבילי עץ התאנה עוד קיים שם . אני רואה את מתווה ענפיו הרחבים המצלים . אני יכולה ללכת דרכם , להיות בתוכם , להיות איתם , חלק בלתי נפרד מהם , להיות הענפים עצמם , כמו הנימפה דפני , שהפכה לשיח דפנה , או הנימפה סירינקס שהפכה לקני סוף .
עצים
וזה מזכיר לי את עץ הרימון שנטע אשכול , אחי הבכור , בין ביתנו הישן ובין בית הפעוטות . אבא ואמא היו תמיד מזכירים לי שאת עץ הרימון הזה נטע אשכול . לימים עברתי שם , והעץ – איננו . לא נשאר כל זכר . אפילו לא גדם גזע . הכל מדרכות , מבנים חדשים , "נלבישך בשלמת בטון ומלט" .
והיה עץ התאנה שנטעה אמא (עבריה) ליד הבית האחרון שבו גרנו , במעלה הגבעה . העץ הזה גדל לתפארת . ענפיו מילאו את נוף חלוני . אמא היתה מסבירה לי חזור והסבר איך צריך להשקות עץ תאנה . יש לחפור גומה רחבה ביותר , הרחק מהגזע , היא קראה לה "צלחת" , שתהיה כרוחב הענפים הרחבים ביותר . ובאמת העץ שגשג והתרומם לתפארה . אך גם עץ התאנה הזה נגדע ואיננו . אולי הוא הסתיר את הנוף ליושבי הבית שבאו אחרינו . אבל בזכרוני העצים האלה עומדים וקיימים במלוא תפארתם .
והיו גם עצי האקליפטוס העצומים ליד המעיין , שבהיותנו בכיתה ד' או ה' בנינו בצמרתם של שלושה עצי אקליפטוס גבוהים "רצפת חבלים" קטנה , לא יציבה ומסוכנת , וטיפסנו אליה וישבנו שבעה ילדים בכל "קן" כזה , במשך חצי יום , שנקרא אז "יום קופים" , ואכלנו מרק , ושיחקנו בחידונים מילוליים בתחרות בין שלושת הקינים . לכאורה חיינו כציפורים בצמרות העצים . אך היה זה די מפחיד . כל אימת שאחד הילדים היה זז מעט , מזיז רגל או משנה תנוחה , כל הקן היה רועד כמו מאיים להפילנו ארצה . נראה לי שהיה זה תרגיל בחישול והתגברות על רגש הפחד . תרגיל בהישרדות . עצי האקליפטוס עומדים שם עד היום , ומזכירים לי את אותו יום קופים , ואת אותה תחושה של חרדה .
זכרון מתוק
אילה אחותי אהבה לאפות עוגת שוקולד בכל יום שישי . העוגה היתה מצופה בציפוי שוקולד מפתה ומגרה . את העוגה היתה אילה משאירה במקרר שבמטבח הקיבוץ , כדי שציפוי השוקולד יקריש ויתאחה .
בביתנו גרה ילדה מאומצת , חסיה , עולה מפולין , שהיתה מבוגרת ממני בשנתיים וחצי , והיינו חברות טובות . אילה היתה מבקשת משתינו שביום שישי אחרי הצהרים ניגש אל המטבח וניקח את העוגה המוכנה ונביא אותה אל ביתה .
המשימה התקבלה בשמחה רבה . כל יום שישי היינו פוסעות כמעט בריצה אל המטבח , מוציאות בזהירות את העוגה מן המקרר , ומובילות אותה בחרדת קודש אל ביתה של אילה . בדרך לא רק שדאגנו לשמור על העוגה לבל תיפול , ולבל יקרה לה כל רע , גם דאגנו לצורתה הסימטרית . תמיד היינו שמות לב שצד אחד משופע ביתר ציפוי מהצד השני . אז היינו
"מיישרות" אותו באצבעותינו , ומלקקות בתאווה את עודפי השוקולד .
אחר כך היינו שמות לב שהצד השני מלא יותר מהצד הראשון , אז היינו "מיישרות" גם אותו . וכך לאורך כל הדרך ליקקנו וזללנו ו"יישרנו" את
העוגה . בסוף העוגה היתה "מיושרת" מאוד , אך רוב הציפוי שכן כבוד בביטננו . . .
קבלות שבת
עין חרוד בשבילי היא גם קבלות השבת , שחסרו לי מאוד מאז שעזבתי את העמק .
קבלות השבת של חברת הילדים היו רגעים של התעלות הנפש .
תמיד הייתי בועדת התרבות , והייתי בוחרת איזה שירים יקראו (ביאליק , זרובבל , טשרניחובסקי , רחל ואחרים) , ואיזה שירים ישירו , ובאיזה הרמוניות אלווה את השירים .
היו אלה רגעים של קדושה .
החגים
בכלל נדמה לי שהרגעים הגדולים של הקיבוץ הם בחגיו .
בחגים רציתי לעשות הכל : לשיר , לרקוד , לנגן , לקרוא . זאת החגיגה האמיתית . לא להיות צופה מן הצד , אלא להיות חלק מן העשיה האמנותית .
ומסביב מתגייסים חברי המשק (כך בילדותי) לתרום לחג .
חג החנוכה , עם הסביבונים הענקיים שבנה חגי אדר (אם אינני טועה) שחברי ועדת הקישוט היו תולים על המנורות הגדולות התלויות מהתקרה , והיו מפיצים אור צבעוני אפלולי ומסתורי על קירות חדר האוכל של הילדים , והצלליות השחורות על הקיר שמעל למחיצה שבין שני חלקי האולם , שתיארו את חמשת האחים החשמונאים הגיבורים , והנסורת הזהבהבה שהיתה מפוזרת על הרצפה הכהה , מחמת הגשמים שתמיד פקדו אותנו בימי החנוכה אותה נסורת שהביאו מן הנגריה , הפיצה אור חמים באולם חדר האוכל של חברת הילדים , כאשר בחוץ חושך וגשם וחורף וקר . וכמובן כל שירי החנוכה היפים שליוויתי בפסנתר , והנרות שהאירו באורם הקסום את חלל חדר האוכל .
וחג הפורים , שזכור לי שפעם חיפשתי שמלה "בארוקית" מפוארת עם נוצצים ועם חישוק שהופך אותה למלכותית כל כך , ומישהו אמר לי שלנוסיה יש שמלה כזאת . הלכתי אליה וביקשתי את השמלה לפורים . והיא מיד נתנה לי אותה ורק בקשה שאשמור עליה . לקחתי את השמלה , אמרתי תודה , וחשבתי לי : הנה כל הקיבוץ משפחה אחת גדולה . אתה צריך משהו – רק תבקש .
וחג הביכורים המפואר עם התפאורה הכי יפה בעולם : הרי הגלבוע .
עם כל הענפים ויבוליהם – גאוות עובדי הענף וגאוות כל המשק , והשירים שמחברים אותי לילדות , הן אלה השירים ששרנו עוד בגן ומאז בכל השנים, והמסורת נמשכת , וגלגל ההיסטוריה ממשיך להתגלגל , אבל הקשר קיים . וכמובן הריקודים , שיש בהם גם פשטות וגם תמימות וחוסר מקצועיות , שמוסיפה חן וטבעיות לתנועות הבנות) . ובסוף הבלונים והיונים . . .
ומעל כולם – חג הפסח , שמביא אותי כל שנה לעין חרוד לימים אחדים של חזרות עם המקהלה , והרקדנים , והילדים , והתזמורת . כל התכונה הזאת סוחפת את כל המשתתפים ברצון להכין משהו יפה וגדול , שמרומם אותנו מעל הבלי היום יום .
ליל הסדר של עין חרוד היה גולת הכותרת של כל החגים , עם הציורים הנפלאים של חיים אתר , הקישוטים העשויים משיבולים – המגל והאלומה , כל פרחי הבר : החרציות הצהובות , והתלתן הסגול – ורוד , האפונה הריחנית הצבעונית , והפרגים האדומים , הצוחקים מכל השולחנות , והמוסיקה של פוסטולסקי , וזו של יהודה שרת , וכל המשתתפים : ילדים ומבוגרים , זמרים ונגנים ורקדנים וקריינים . וטקס קציר העומר בשדה , שתמיד מחזיר אותי לעולם המיתולוגי של הימים הקדמונים , כאשר עבודת האדמה והאומנות היו קשורות קשר בל ינתק .
איפה אפשר למצוא שילוב כזה אם לא בקיבוץ , ולא בכל קיבוץ , אלא רק בקיבוץ עין חרוד ! מי יכול לגייס כל כך הרבה כוחות מכל הגילים ליצירת המסכת הנשגבת הזאת ? אין משפחה שיכולה להתמודד עם מטלות אמנותיות כה רבות .
ומולו עומד יום הכיפורים – שבחוכמה רבה הגה מישהו את הרעיון להפוך אותו ליום לימודים . רעיון נפלא . וגם הוא מביא אותי כל שנה לעין חרוד: לשמוע ולהשמיע . בכלל להימצא בספירה של לימודים זהו מצב אידיאלי . אתה מרגיש צעיר . תלמיד . מגלה עולמות .
ופעם פעם היו גם ריקודים עד אור הבוקר . וזכורה לי ההליכה לחדר אחרי הריקודים האינסופיים המשכרים האלה , לאור הירח המלא , עם אורו המכשף . לא הייתי יכולה להרדם . אויר הלילה לפנות בוקר היה צלול וקסום , ולא יכולתי להיפרד ממנו ומזוהר הירח . לא יכולתי להפסיק להביט בו , ולעצום את העיניים . אני זוכרת את עצמי עומדת ליד החלון הפתוח , ממוגנטת אל אור הירח הבוהק ואל נצנוץ הכוכבים , עם צינת השחר העולה ומתבהר .
כוכבים
ואם מזכירים את השמים , ראוי להזכיר את הכוכבים , שאבא לימד אותי ואת כל ילדי עין חרוד להכיר את שמותם ומסלוליהם וזמני הופעתם .
ושמתי לב , שרק בעין חרוד הכוכבים נמצאים במקום הנכון בשמים . . . כוכב הצפון מעל גבעת קומי , מזל קשת מעל לגלבוע , קבוצת אוריון ואחריה סיריוס הגדול וסיריוס הקטן מתרוממים מעל הרי גלעד , והכוכב קנופוס ידידי , שהיה מתגלגל לו על רכס הרי הגלבוע ושוקע בדיוק בזמן שהייתי הולכת לישון (כשהייתי בגן) . הם נשארו ידידי עד עצם היום הזה .
בית הספר
וישנו בית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף .
אהבתי את בית הספר . אהבתי ללמוד (גם אם המורים היו לפעמים ככה ככה) , פשוט אהבתי ללמוד .
ויזכרו לטובה גינות בית הספר המטופחות שהיו בשעות הערב והלילה פינת חמד לרומנים הראשונים . כשהיינו קובעים פגישה רומנטית , היה זה (לגבי) תמיד בבית הספר . ובהליכה בשבילי בית הספר , ליד גינות הפרחים , לאורך המדשאות הגזורות בקפידה , (והדשא היה כה רך) , בזוית העין הייתי רואה את חלונות הכתה שבה למדתי תנ"ך , והכתה שבה למדתי ספרות . וזכרונות הסיפורים היו עולים ומשתרגים בשיחות הרומנטיות ובמגעים הרוטטים . . .
אתם מכירים עוד בית ספר כזה ?
. . . נדמה לי שהיום הוא כבר לא כל כך כזה . אבל פעם . . .
עבודה
יותר מכל אהבתי את העבודה בגינת בית הספר בהדרכת אמא , ואת העבודה בכרם בתקופת הבציר . היינו קמים בארבע וחצי לפנות בוקר , עם חשכה . העגלה הרתומה לטרקטור היתה מורידה אותנו , הבוצרים , כבר ברבע לחמש לכרמים שליד הגלבוע . כל אחד היה לוקח מבצרה (מזמרה מיוחדת לבציר) וסלסלה , ובוחר לו שורה ומתחיל לבצור . כדי שלא נבצור ענבי בוסר נאמר לנו לטעום מידי פעם עינב או שניים מכל אשכול , מה שהיה חביב עלי ביותר . הענבים היו מכוסים טל קריר מערפילי הלילה וטעמם – טעם גן עדן . לקראת השעה שש שמי המזרח מעל הרי הגלעד היו מתחילים להתבהר בקשת צבעים איטית ומרהיבה – סגול , ארגמן , אדום , כתום , צהוב , יותר בהיר , עוד יותר , ואז היה ניצת רגע הזריחה , ואור גדול היה נשפך על פני כל העמק . וכל אשכול שהייתי בוצרת , הייתי מעלה אותו לנוכח אור השמש , והענבים הסגולים (מוסקט) , או ענבי תמר , ואלה מזן השסלה , המדלן והאחרים , היו מנצנצים בזהרורי אור השמש על רקע השמים ונוף הגלעד , והיו ממלאים אותי שמחה גדולה
רגעי היופי האלה היו מפצים על החום והברחש וכאבי הגב והשמש הקופחת .
חיי הקיבוץ במיטבם
הריהם כמו המוסיקה של באך ! – יש בהם פוליפוניה , כלומר רב קוליות . אכן בקיבוץ נשמעים קולות רבים ושונים . יש בהם קונטרפונקט , כלומר הולכת קולות עצמאיים . אין כאן דיקטטורה של קול יחיד שליט וכל השאר מלווים אותו . אלא כל קול הוא עצמאי , שהולך בזמנו שלו , בקצב שלו , בכיוון שלו , ואל המטרה האינדיבידואלית הפרטית המיוחדת שלו , כמו במוסיקה של באך . גם יש דיסוננטים . גם אצל באך וגם בקיבוץ . אבל אצל באך כל הדיסוננטים באים לידי פתרון בסופו של דבר , ותמיד יש הרמוניה בין הקולות . ובקיבוץ ? כאן אנחנו נתקלים לפעמים בדיסהרמוניה , שעשויה אפילו להביא לפילוג . זהו המבחן . האם יכולים החברים לחיות בהרמוניה ? זו השאלה . יש ממי ללמוד –
מהמוסיקה של באך !
לימוד מוסיקה עם אבא .
הצעדים הראשונים שלי בעין חרוד מימי הילדות היו תמיד עם אבא .
היינו הולכים בשבילי עין חרוד יד ביד , ואבא היה מספר לי סיפורים ומלמד
אותי דברים , על העצים והציפורים , על השפה העברית , על סיפורי התנ"ך ,
על הכוכבים ועל המוסיקה . היינו הולכים ושרים ביחד שירי חגים , שירי
שבת , שירי המלחינים הגדולים והכל לא במלים אלא בשמות התווים !
ובערב כשהיינו באים לגן לפני השינה , היינו יושבים שנינו ליד הפסנתר (דווקא בגן הירוק) היינו מנגנים ביחד שירים . כל אחד ביד אחת . וזה לא היה במקום שיר לפני השינה . גם בגן הכחול היה פסנתר , ובמסיבות השבת הייתי מנגנת את שירי השבת בשתי הידים אותה המנגינה .
עם דליה , והנגינה בסדר פסח
רק בגיל 12 נסעתי אל דליה אחותי אשר בירושלים , והיא לימדה אותי את יסודות ההרמוניה , וכיצד ללוות שירים . ומאז ליוויתי את המסיבות בחברת הילדים ואת החגים הגדולים ובראשם חג הפסח . ומאז ועד היום , במשך 57 שנים אני מנגנת בפסח בעין חרוד . 20 שנים ראשונות ניגנתי באיחוד, ודליה אחותי הודיעה קבל עם ועדה שהיא "בלתי מפלגתית" , ולכן הסכימה לנגן במאוחד . ואז אחרי 20 שנה , כאשר בני תומר הגיע לגיל 6 ומותר היה לו להשתתף בסדר (פעם הילדים הורשו להשתתף בסדר רק מגיל 6 ומעלה) הוא ביקש להיות יחד עם בת דודתו דנה , בתה של אילה , שהיתה ב"מאוחד" . שאלתי את דליה אם היא מוכנה להתחלף איתי , והיא הסכימה . ומאז דליה מנגנת באיחוד ואני במאוחד . לפיכך הייתי מספרת שהסיבה שבגללה חל הפילוג היתה כדי לאפשר גם לדליה וגם לי לנגן בסדר פסח בעין חרוד .
טיולי ילדי הגן לגלבוע ובושם פרחי השיטה
זכורים לי טיולים של ילדי הגן בעיקר בימות החורף והאביב היפים עם הגננות נטלקה , אסתר בודקו , חווקה ורות ליבנה לגלבוע . היינו מבקרים בבית האריזה ורואים את העבודה הקדחתנית של האורזות , במיוחד אני זוכרת את עדינה דורסיני וידיה הזריזות עוטפות את האשכוליות ומניחות אותן בארגזים למשלוח לאנגליה ("המלך ג'ורג' יאכל אותה , וגם אשתו העדינה , וכל שריו הבטלנים יעשו ממנה מטעמים") . אחר כך היינו יוצאים לחצר וניגשים אל שדרת עצי השיטה שהיתה מקבלת את פנינו בחיוכי כדוריה הצהובים . ותמיד הייתי קוטפת לי שלושה או ארבעה כדורי פרחים צהובים אשר בושמם מתוק מתוק , ומריחה אותם בנשימה עמוקה וארוכה בעצימת עיניים ובהתמכרות לקסם הריח הנפלא . והוא נשאר בזכרוני עד היום כריח האביב האמיתי .
גבעת קומי ,
שאלי דגן סידר בה פינת חמד , שכל גובהה אולי 50 או 100 מטר מעל לפני הים . על המפה היא אינה מרשימה כלל . ואולם כאשר יושבים על הגבעה , ומביטים על כל העמק הנפרש לרגליך , וסביבו הרי הכרמל במרחק , הרי הגלבוע בדרום , הרי הגלעד במזרח וגבעת בית השיטה מצפון , המשך בגבעת קומי , כאשר מאחור שומרים עליך גבעת המורה והתבור , יכולה להיות לך הרגשה שאתה על פסגת העולם . האברסט לפחות . במיוחד בלילות ירח מלא בשעת חצות . כל הבריכות ומאגרי המים מנצנצים לאור הירח וכל העמק זרוע אורות – ככוכבי השמים ממעל .
תנסו .
הטיול לתבור .
.
ואם הזכרנו את התבור , אי אפשר שלא להזכיר את המסע השובב שלי בגיל 12 ברגל לבד לתבור ובחזרה .
היתה חופשת חנוכה , ימי חורף יפים וצלולים . בשבת יצאנו אמי (בוכנר , גרדי) , ארזה (אוסטרן) ואני אחרי הצהרים לטיול בכיוון גבע . בתחילת הדרך היצעתי לשנות מסלול וללכת לגבעת המורה . הבנות הסכימו . אך לגבעת המורה לא הגענו . זה היה רחוק מדי , וכבר היה מאוחר . חזרנו עם הבטחה , שמחר , כאשר יצאו כיתות ו' ז' לטיול נשכנע את המדריכה נינה גורן , שבמקום ללכת לגלבוע , כמימים ימימה , נלך לגבעת המורה . הבנות הסכימו . למחרת התאספו כל הילדים ב 8 בבוקר ונינה הודיעה שהולכים לגלבוע . פניתי אליה והצעתי , שאולי הפעם נשנה את המסלול הקבוע , ונלך לגבעת המורה . נינה סרבה . כל הילדים הלכו עם נינה לגלבוע . אך אני לא יכולתי להתכחש לתשוקה שהיתה לי ללכת לגבעת המורה (שמשום מה היתה לי תחושה שהגבעה נקראת על שם אבא שלי שהיה מורה) . לקחתי אתי שני תפוזים , תחבתי אותם בשני כיסי הבטלדרס ויצאתי לדרך . אף אחד לא התנגד , לא מחה , לא אמר מלה . התחלתי לצעוד בכיוון גבעת המורה . חציתי את השדות המעובדים בתלמים ישרים וארוכים . האדמה היתה רכה וידידותית . היבטתי בעקבות הברורים שהשאירו נעלי , וחשבתי שקל מאוד יהיה להתחקות על עקבותי . חשבתי על קארל מאי , ועל ג'ק לונדון , ועל שרלוק הולמס .
ככל שהתקרבתי לגבעת המורה , נגלה לפני יותר ויותר התבור בכל יפעתו , בעגילותו וחמוקיו ונחמדותו . הוא פשוט פיתה אותי . קרץ אלי , קרא לי : בואי אלי ! לא יכולתי לעמוד בפתוי . שיניתי מסלול ועברתי לרגלי גבעת המורה דרך הכפר נעורה . פגשתי בכפר ילדים , אימהות , וקצת אבות . אמרתי להם שלום . הם ענו לי : שלום . חלפתי על פני הכפר והגעתי לעמק כסולות . גם כאן חציתי את השדות ישר אל דבוריה . לא נכנסתי אל הכפר , רק חלפתי בפאתי הכפר על פני בקתות הבוץ הפשוטות , שנראו לי נחמדות למראה . התחלתי לטפס על התבור ישר , לא בכביש המתפתל . בתחילה הפיתולים של הכביש ארוכים למדי . אבל משליש גובה ההר הפיתולים מצטמצמים והמדרון תלול , אז הלכתי בכביש . הגעתי לראש התבור בערך ב 12:30 . פגש אותי נזיר אחד , ופנה אלי בעברית עילגת : "אתה רוצה ביסקוט" ? חייכתי . הוא נתן לי שני ביסקוויטים וגם תפוח . הודיתי לו . עליתי אל גג האגף הדרומי של הכנסיה . שם הייתי כשנתיים או שלוש קודם לכן עם אבא והכתה שלו (חסיה ונוגה מלץ ושרהל'ה בן עזרא) ושמעתי את כל ההסברים שלו על הנוף , הישובים , ההרים והעמקים . העליתי בזכרון את כל סיפוריו אשר זכרתי . וגם את סיפור שאול בעין דור . שמעתי אפילו את קולו מתנגן באוזני ומספר את סיפוריו . הוא היה אתי לאורך כל הדרך . אחרי זמן מה חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה . התחלתי לרדת מן ההר . אך הפעם לא ירדתי דרך הכביש בכלל , אלא ירדתי בריצה במורד התלול של ההר , עם האבנים המתגלגלות , מסלע אל סלע , כמו בריקוד מעופף . תוך זמן קצר הגעתי לתחתית ההר . הלכתי אל כביש כפר תבור – עפולה , וחשבתי שאולי הפעם כדאי לקצר את הדרך והרמתי יד לטרמפ . עד מהרה נעצר לידי טנדר עם פועלים ערבים שנסע לעפולה . עליתי מאחור ונסעתי אתם . בעפולה הלכתי לטרמפיאדה שמובילה בכיוון לעין חרוד . גם פה חיכיתי אולי חצי שעה . השמש כבר שקעה . החשיך . והנה נמצא לי טרמפ שנסע לבית שאן . הוא עצר לי בסיבוב לעין חרוד , ועליתי בכביש העולה למשק . הגעתי לחדר האוכל של חברת הילדים בחמש ורבע . שמחתי . לא אחרתי לארוחת הערב . היה כבר חושך . כשהתקרבתי לחדר האוכל , נשמעו פתאום קריאות : הנה היא ! הנה היא ! קמה מהומה בחדר האוכל : איפה היית ? המשטרה מחפשת אותך ! רוצי לחדר , אמא שלך דואגת נורא . שפרוני יכעס עליך . המשטרה בעקבותיך .
מילא . ויתרתי על ארוחת הערב . הלכתי לחדר . אמא ישבה בקצה המיטה , והחזיקה את ראשה בשתי ידיה . כשנכנסתי היא הרימה את עיניה ואמרה באיפוק רב : איפה היית ? עניתי בתמימות : הלכתי לתבור . אבל לא אחרתי לארוחת הערב . אמא : כל היום חיפשנו אותך . בצהרים עופר ומנחמקה אריאב יצאו על סוסים לחפש אותך . אך באמצע הדרך מנחמקה הצטנן והם חזרו כלעומת שבאו . וגם המשטרה מחפשת אותך .
פתאום נזכרתי שיש לי הערב חזרה בתל יוסף על הצגה שהכינה חיה שליטא . התנצלתי לפני אמא , ואמרתי שאני ממהרת לחזרה . אסור לאחר .
הלכתי לתל יוסף דרך חורשת הזיתים . בינתיים הודיעו למשטרה שחזרתי הביתה . הם נסעו מיד לעין חרוד כדי לפגוש אותי ואולי גם לנזוף בי . אבל אני הייתי כבר בתל יוסף . עד שנודע להם שאני בתל יוסף , והם פנו לשם , כבר נגמרה החזרה , ואני חזרתי דרך חורשת הזיתים לעין חרוד . המשטרה הגיעה לתל יוסף ושוב החמיצה אותי . בשלב זה הם כבר התייאשו מהמרדף וחזרו לעפולה וויתרו על המפגש אתי . (הפסידו) .
והחיים חזרו למסלולם .
צלילי עין חרוד
הצלילים ששמעתי בעין חרוד קשורים בעיקר בעופר אחי , דליה אחותי , וגלילה יזרעאלי (ריבנר) . זכרון מיוחד מעלה לפני תמונה כמעט סוראליסטית . היה זה קצת לפני מלחמת השיחרור , או עם תחילתה . הוחלט במשק שיש להגן על הגנים , ולרסס אותם בצבעי הסוואה . זכורה לי שעת צהרים אחת , כאשר אנחנו הילדים היינו אמורים לנוח את מנוחת הצהרים , העמידו מול הגנים מכונה רעשנית שהשפריצה צבעי הסוואה ירוקים , חומים , צהובים , וכתומים על קירות הבניין , ובאותה השעה מחדר האוכל (הסמוך) עלו צלילי פסנתר בנגינתה של גלילה . התגנבתי בחשאי , שהמטפלת לא תרגיש , ורצתי לחדר האוכל ונעמדתי בפינה , שאיש לא ירגיש בי , והקשבתי לנגינתה של גלילה : לאטיודים של שופן , לנוקטורנים , לוולסים , ולמחול האש של מנואל דפליה . זה האחרון כה הדליק את חושי , שחלמתי גם בשינה וגם בהקיץ , שפתאום יבוא הרגע , ובלי כל מאמץ אוכל לנגן את היצירה הזאת . (עברו עוד הרבה שנים עד אשר התקרבתי אליה וניגנתי אותה) . עופר בתקופה מסויימת התאמן בביתנו , ודרכו הכרתי את היצירות החשובות שנכתבו לכינור , ובמיוחד זכור לי השאקון לכינור סולו של באך , שעופר עבד עליו הרבה . הוא נשמע לי כמו פסגה של הר גבוה מאוד , שקשה מאוד אך ראוי מאוד לטפס עליו . ובסופו של הטיפוס המאומץ , המתמיד , העקשני , אך גם המרגש והמסעיר , כמו בדבקות רליגיוזית עמוקה ובאמונה שלמה , מגיעים אל הפסגה . ואז נפתחים מרחבי אין סוף של הרוח האנושית והיצירתיות הגדולה , שפיעמה במוחו הגאוני של באך.
סמדר כרמי גיברמן .
עין חרוד שבלבי
מועדון "פסק זמן" לבני שישים פלוס
26.7.2018 במועדון של עין חרוד (מאוחד) בשעה 8:45
רחלי קאופמן kaufman@einharodm.org.il 700971 0523
שירי עין חרוד :
טילתי בעמק – המלים : אהרון זאב בן ישי , הלחן לא ידוע
שם בחורשה – המלים : נחום בנארי , הלחן שלום פוסטולסקי 1929
סיפורים :
- מקור השמחה
הסיפור שלי יכול לאכזב . הוא אינו עצוב , אינו טראגי , בלי תסכולים , אכזבות והחמצות . את האמת הזאת שלי הכרתי בגיל 14 , כיתה ח'. המורה רחל פרדקין נתנה לנו לכתוב חיבור : "שעה של שמחה בחיים". הזמן המוקצה – 45 דקות . אני זוכרת ש 20 , 25 דקות רק חשבתי וחיפשתי איזו שעה מיוחדת של שמחה עילאית בחיי . ולא מצאתי. לפתע הבנתי משהו חשוב וכתבתי : "שעה אחת של שמחה אינה שמחה אמיתית , אם היא נמשכת רק שעה . שמחה אמיתית אינה נמשכת שעה . היא שמחה פנימית עמוקה , שמקורה – בי . שמחה קיומית . האחריות על השמחה והאושר אינם תלויים בגורם חיצוני . היא אחריותי הבלעדית . שאר החיבור היה וריאציות על הנושא .
- שורשים .
מאז ומתמיד היתה עין חרוד חלק בלתי נפרד מחיי . בגיל 17 וחצי עזבתי אותה , אבל אף פעם לא התרחקתי ממנה . הייתי קשורה למשפחה הענפה שנמצאת כאן , לנופים , שהם נופי הילדות שלי , והעיקר – לחגים , שבהם אני לוקחת חלק פעיל ורציף על פני עשרות שנים .
יש מלים שהאסוציאציות שלהן בשבילי הן חד משמעיות . למשל המלה הר – היא כמובן הר הגלבוע . גבעה – היא כמובן גבעת קומי . מעיין – הוא מעיין חרוד , ומערה – היא מערת גדעון . רגבים – הם רגבי אדמת העמק הכבדה , רגבים חומים כהים , שבחורף נהפכים לבוץ טובעני וטורדני . ובקיץ הם גושים אילמים , קשים או מתפוררים , שנושמים את שירו של יהודה הלוי : "הידעו הדמעות מי שפכן וידעו הלבבות מי הפכם , הפכם – בוא מאורם תוך רגבים , ולא ידעו רגבים מה בתוכם" . וגם כמה מלים של אבא שנחרתו עמוק בלבי : ". . . עמדתי בשדה לבדי , רכנתי לאדמה וחפנתי בכפות ידי את הזהב החום הזה , את הרגבים החומים האלה , והאזנתי לרחשם . . . "
- 3. עץ התאנה ליד מעין חרוד .
לפני 16 שנה ליום ההולדת ה 60 שאלה אותי חנהל'ה : מה עין חרוד בשבילך ? היא אפילו הזמינה את רבקהל'ה עם מצלמת ההסרטה שלה כדי להנציח את שיחתנו .
אמרתי לחנהל'ה שבמשך שנים חשתי שהשורשים שלי מתחברים לשורשי עץ התאנה שבפתח מערת גדעון שממנה נובע מעיין חרוד . כמו מפינה חבויה זו מתחילים כל החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד . והשורשים עמוקים מאוד . הם מגיעים עד מרכז כדור הארץ , ושום רוח סופה או סערה לא תוכל לעוקרם .
ואולם לפני שנים אחדות באתי אל מעיין חרוד , ולתדהמתי גיליתי שעץ התאנה נגדע ואיננו . היה לי עצוב . אבל עובדה זו לא שינתה במאומה את התחושה המטפיסית שלי . בשבילי עץ התאנה עוד קיים שם . אני רואה את מתווה ענפיו הרחבים המצלים . אני יכולה ללכת דרכם , להיות בתוכם , להיות איתם , חלק בלתי נפרד מהם , להיות הענפים עצמם , כמו הנימפה דפני , שהפכה לשיח דפנה , או הנימפה סירינקס שהפכה לקני סוף .
ואולם שנים אחדות לאחר מכן ביקרתי שוב במעיין חרוד ולהפתעתי גיליתי שליד מערת גדעון צצו להם באותו המקום עצי תאנה צעירים רבים , אולי עשרים אולי יותר . אמרתי לכם , השורשים כל כך עמוקים וחזקים שדבר לא יאונה להם .
- 4. ועכשיו נלך אחורנית בזמן . כשנולדתי
היה זה נס רפואי . ארבעת האחים הגדולים שלי נולדו כולם בזה אחר זה במרווחים של שנתיים , שנתיים וחצי , שנה וחצי – אשכול , דליה , עופר , אילה . ופתאום היו לאמא הפלות : אחת , שתיים , שלוש , ארבע . אבל אבא ואמא התעקשו וניסו שוב ושוב . ובפעם החמישית זה הצליח ! והשמחה היתה גדולה .
יש לי זכרונות שבעצם סופרו לי ע"י המטפלות בבית הפעוטות או ע"י אבא שכתב את ה"חוכמות" של ה"קטנה". כך הוא קרא לי .
- קבלת שבת בבית הגמולים
מבית הגמולים בגיל שנתיים , שנתיים וחצי – הגננות דבורהל'ה ליפשיץ ומלכה שום . בערב שבת , סידרו לי שולחן נפרד עם נרות , שלא אסבול מזיופי הילדים בשירי השבת . דבורהל'ה הייתה מספרת לי במשך שנים , כל פעם שנפגשנו בשבילי עין חרוד , שבמסיבות השבת , כשהיו הילדים מתחילים לשיר את שירי השבת אני הייתי תוקעת אצבעות בתוך אוזני , עוצמת את עיני וצועקת : "תפסיקו לזייף" . אחרי כמה קבלות שבת כאלו , החליטו המטפלות לסדר לי שולחן קטן נפרד , עם מפה ועם נרות , שולחן מושלם לשבת , בתקווה שארגע ולא אצעק כנגד זיופי שירת הילדים .
- מהמחברת של אבא :
אפשר כמעט לכתוב רומן על יפהפיה שהיתה כלואה באיזה בית נזירות , או לפחות באינטרנאט קפדני, שאינו מרשה לבחורים להסתובב בקרבת מקום . . .
ודווקא בצהרים , מתגנב "הוא" אל מרפסת הארמון , כשהנסיכות כבר ישנות ,
מציץ בעד הוילונות המורדים ומתוחים בכל הקפדנות המחושבת , לבל יצליח איש
להציץ בעד החרכים פנימה . אבל "היא" שומעת קול דודה הנה זה בא ,
"מציץ מן החלונות" , והיא מתרוממת בחשאי , מזיזה קצת את הווילון ,
רומזת באצבעה הקטנה : שלום שלום . וגם "הוא" רומז באצבעו : שלום , שלום .
פתאום נשמעים צעדים . והיא ממהרת למשוך את הווילון ולשכב בצדקות .
הוא נסוג מן החלון , מסתתר מאחורי הקיר , ושומע :
מדוע אינך ישנה , סמדר ?
והיא , בתמימותה , מגלה את כל הסוד :
זה אבא שלי , בא להגיד לי שלום . . .
והדבר חוזר מדי צהרים .
- פטפוטים לפני השינה
יולי 1944 (בת שנתיים ו 8 חדשים)
אבא אינו כל – כך שבע רצון מן החינוך המשותף , בעיקר שעת ההשכבה . הילד נרדם מתוך פטפוטים , דברי הבל של חבריו , וגם יותר מזה . אבא מחוץ לבית .
שאול (חדשי) : סמדר , את קיבה .
אבא עומד מסתתר בחוץ , מאחורי החלון , ליד מיטת הקטנה .
הקטנה אינה עונה . שאול – שוב : סמדר , את קיבה .
הקטנה מסתובבת ופניה אל הקיר . שאול : למה את לא אומרת לי קיבה ? – אין תשובה .
שאול חוזר שוב בכל מיני וריאציות : את תדרכי בקיבה שלי , את תפלי . . .
אמרי לי קיבה . ממש מתחנן .
רגע שקט . והקטנה סוף סוף אומרת :
אתה . . . שאול בציפיה : מההההה ? סמדר : אתה . . . דובון .
אבא מדושן עונג מאחורי הקיר . דמעות ממלאות את עיניו מרוב אושר : הצלחתי , בכל זאת , דברתי על לבה שלא תשים לב לדברי השטויות ולא תענה , והצלחתי .
אך ידידה הטוב בכל – זאת אינו מאושר . הוא מעורר את מודי ,
(מרדכי לצטר) ושניהם מתקיפים אותה ממתק פיהם . ובהתלהבות גוברת ,
ואין מי שישתיק , השומרת עוד לא באה .
אבא מתפקע מאחורי הקיר , אך מתגבר , לראות כיצד יפול דבר .
וכשהגיעו הצווחות עד למרום , הפסיקה הקטנה שתיקתה ,
התהפכה אליהם , ובשקט אמרה : שתקו , אל תצעקו . אני אשיר לכם שיר ואתם תרדמו . . .
היא שרה שיר שקט , והם נשתתקו בבת אחת .
ואבא עומד מאחורי הקיר , בולע דמעותיו . . .
- 8. צריף המוסיקה של רוזנברג .
כשהייתי בת ארבע בערך , אבא לקח אותי בפעם הראשונה לצריף המוסיקה של רוזנברג . עוד בעלותנו במדרגות העץ שמעתי את צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן . הצלילים נשמעו באוזני די מפחידים . אבא לא אמר דבר , ורק פתח בזהירות את דלת הצריף ובשקט בשקט נכנסנו פנימה . היה חורף . רצפת העץ הייתה מכוסה שכבה עבה של נסורת . וכל הנערים והנערות היו נעולי מגפיים שחורים . עיני היו בגובה המגפיים . מצאנו מקום לשבת והקשבנו למוסיקה . ראיתי את רוזנברג יושב כפוף ליד הפטיפון ומקשיב בריכוז עילאי . היה לי ברור שרוזנברג אחראי למוסיקה הזאת . הייתי בטוחה שהוא חיבר את המוסיקה המפחידה הזאת . עוד שנים לאחר מכן פחדתי מרוזנברג , אם הוא מסוגל להמציא מוסיקה כזאת .
- 9. ערב מוצרט בעין חרוד
וזה מזכיר לי סיפור אחר . לפני שנים רבות , הוזמנתי ע"י ועדת התרבות של עין חרוד (ענת ?) לערוך בעין חרוד ערב מוצרט ב – 27 בינואר , יום הולדתו . היה זה ערב עשיר ומגוון . הייתה מקהלה , היו ילדים שניגנו קטעים של מוצרט , והייתה קבוצת רקדנים (אני זוכרת את פיני) , שרקדה מנואט , וכמובן שגם השמעתי פרק סימפוני , פרק קונצ'רטו , רביעית כלי קשת ואופרה . בסוף הערב ניגש אלי אהוביה טבנקין ואמר לי : את לא יודעת מה את עשית לי . כל החיים הייתי בטוח שאבא שלך , משה כרמי , חיבר את כל המוסיקה הזאת . ופתאום את מספרת לי על מוצרט . מי זה מוצרט ?
- קבלת פני השנה החדשה .
מנהג היה בגן הכחול , הגן של נטלקה , שבערב ראש השנה היו כל ילדי הגן מתלבשים יפה בלבן ויוצאים לקבל את פני השנה החדשה . כל ילדי הגן הכחול היו מסתדרים בשורה ויוצאים מן הגן לטיול קבלת השנה החדשה . מסלול הטיול הוביל במורד הגבעה . עברנו ליד חדר האוכל , וליד המאפיה של ברונו והלר , דרך דשא הדקלים והמשך הלוך וירוד אל כיוון בריכת השחייה . לפני הבריכה הייתה שדירת קזוארינות יפהפיה . אבל לפני הקזוארינות הייתה הרפת עם הסככות והחצרות שבהן היו עומדות הפרות עמוק בתוך הזבל של עצמן . אני דימיתי את השנה החדשה כלבושה בשמלה בצבעי ורוד ותכלת שכאשר תרד השמש היא תופיע מולנו בשביל . אבל האם גם היא תצטרך לעבור ליד הפרות וכל הזבל הזה ? האם השמלה היפה שלה לא תתלכלך ? דאגתי מאוד . וכל טיול כזה היה מהול בחששות ודאגות לשמלתה של השנה החדשה .
- כוכבים
ידיד היה לי – קאנופוס שמו . קאנופוס הוא כוכב משמי הדרום . הוא נראה יפה בחצי הכדור הדרומי . אצלנו הוא נראה בחודשי הקיץ כשהוא זורח מעל הגלבוע , מעל פסגת הברקן , ומתגלגל לאיטו על רכס הגלבוע ושוקע ליד פסגת הר מזר . הופעתו ושקיעתו של קאנופוס היו מתרחשות לפנות ערב , בין שש לשמונה . כשאבא היה חפץ להקדים את הליכתי לישון , הוא היה מציע תחרות ביני ובית קאנופוס "נראה מי ילך ראשון לישון" . ואני הייתי ממהרת ללבוש את הפיג'מה ואז קוראת לאבא , שעמד על המרפסת ודיווח לי על תנועתו של קאנופוס , "זה לא חוכמה , קאנופוס לא צריך ללבוש פיג'מה" . וכמעט תמיד אבא היה "מסדר" כך שאני אנצח .
- רביעית העמק .
במשך תקופה מסויימת אבא ניגן ברביעית העמק , שחבריה היו : אבא ויהודה שרת – כינורות , בן עזרא (אבא של נירה חן , נועה ומירהל'ה) ויולה , וחיים רוטשילד בצ'לו .
זכור לי ביקור של רביעית נגני כלי קשת : כינור , כינור , ויולה וצ'לו , בחדרנו בעין חרוד . לאבא ואמא היו שני חדרים – אחד בשבילם ואחד לארבעת האחים הגדולים שישנו בבית מכתה א' . אבל כשהייתי בת ארבע הם כבר לא ישנו עם ההורים , ואני לפעמים ישנתי בבית ההורים , למרות שהייתה לי מיטה בגן . יום אחד אחרי הצהרים באו נגני הרביעיה והתיישבו בחדר הילדים וממש מילאו את החדר . באתי אחרי הצהרים מן הגן , פתחתי את הדלת וראיתי את כל הנגנים המבוגרים הללו שניגנו רביעיה של בטהובן . נשארתי ליד הדלת , כי לא רציתי להפריע את נגינתם , וגם היה צפוף מאוד . כאשר הם הפסיקו כדי להעיר משהו , ניסיתי לעבור אל החדר השני . אני זוכרת שהלכתי מתחת לעמודי התווים . הייתי בערך בגובה ברכי הנגנים . לאט לאט פילסתי את דרכי בין הברכיים ובין עמודי התווים עד שצלחתי את החדר והגעתי לחדר השני . אבל הצלילים נשארו אתי עד היום . רביעיית רזומובסקי מספר 3 , פרק שני . הצלילים הללו נשמעים לי כדבר הנכון ביותר . זו האמת הראשונית . זו אמת המידה ליופי צלילי אמיתי .
השמעת רביעית רזומובסקי מס' 3 פרק שני
- שירה בשמות התווים ונגינה בגן .
כל ערב היה אבא מלווה אותי לישון בגן הכחול . לפני השינה . היינו הולכים יד ביד מהבית אל הגן , ובדרך שרים שנינו שירים ידועים בשמות התווים . וכשהיינו מגיעים לגן היינו הולכים דווקא לגן הירוק , כי שם הפסנתר היה טוב יותר מהפסנתר של הגן הכחול . והיינו מנגנים כל אחד ביד אחת את השירים ששרנו בדרך . ובשנה האחרונה של הגן הייתי מלווה את שירי השבת והחגים בנגינה בפסנתר שבגן בשתי הידים אותה המנגינה . [ ורק בגיל 12 למדתי מדליה ללוות שירים עם הרמוניות ואקורדים ] .
חגי אדר , שהיה מדריך חברת הילדים שאל : למה שסמדר לא תלווה את השירה בשבתות ובחגים . ובחופש הגדול נסעתי אל דליה בירושלים , והיא לימדה אותי ב 10 או 20 דקות את כל התורה "על רגל אחת" . ]
- הר מזר .
הר מזר נראה מהמדרכה שליד הגן הכחול כאילו הוא הפסגה הגבוהה ביותר של הגלבוע . והוא עגול ונחמד , קצת כמו התבור . והיה לי חלום לטפס אל פסגת המזר . וזה לקח לי 70 שנה להגשים את החלום . בן כיתתי , אלי דגן , שמע את בקשתי , אירגן לו טנדר עם הנעה קידמית , טנדר שטח , והביא אותי בצהרי יום אביב מקסים אל פסגת הר מזר . הייתי מאושרת . התגשם החלום .
- נגינת גלילה בפסנתר של חדר האוכל
בקיץ חלונות הגן היו פתוחים כמובן , ובמנוחת הצהרים הייתי שומעת את גלילה מתאמנת בפסנתר של חדר האוכל . אז הייתי מחכה עד שהגננת תעבור ליד דלת החדר ותראה שכולם "ישנים" , ואז הייתי מתגנבת בשקט ויורדת במדרגות ויוצאת מהגן , ומגיעה לחדר האוכל ונצמדת לרשת שבחלון ומקשיבה לנגינתה של גלילה . והיה לי חלום שיום אחד גם אני אוכל לנגן כמוה למשל את מחול האש של מנואל דפאליה .
- 16. הדממה .
כשהייתי בת 7 או 8 רצה אבא לגשת בשבת לחדר המורים לקחת ספר כלשהו . הוא הזמין אותי להצטרף אליו . היה יום קיץ חם . הגענו לחדר המורים ואבא אמר לי : חכי כאן בצל המרפסת . אני נכנס לרגע לחדר המורים לקחת ספר . נשארתי על עומדי ואבא נכנס לחדר המורים וסגר את הדלת . לפתע חשתי את עוצמתה של הדממה . לא העזתי לזוז ממקומי ורק הקשבתי לשקט . לשקט המוחלט . אחרי דקות אחדות אבא יצא מחדר המורים ונעל את הדלת ונשאר גם הוא על עמדו והקשיב . וכך עמדנו שנינו במרחק שלושה או ארבעה מטרים , קפואים ומקשיבים לדממה . אחרי שניות ארוכות מאוד אמר אבא : את שומעת את השקט ? נענעתי בראשי , ולא העזתי להשמיע הגה . אולי זוהי אותה הדממה הדקה שבה דובר אלוהים ? לא ברוח , לא באש , ולא ברעש , כי אם בקול דממה דקה . . .
- המחברת לתנ"ך
בכיתה ד' המחנכת שלנו הייתה רינה משי . השנה הייתה 1951 . יש לי מחברת שעל כריכתה כתוב : מחברת ל – תנ"ך . שם התלמידה : סמדר כרמי , מפא"י , שם המורה : רינה משי , מפ"ם . . .
אהבתי את התנ"ך , עד היום אני אוהבת אותו . אהבתי להכין שיעורים בתנ"ך . הייתי יושבת עם אבא , שהיה מביא את ספרי הפרשנות של של"ג – ש. ל. גורדון , שעל דפיו היו כמה שורות של הטקסט התנ"כי ובשארית העמוד היו שלוש פרשנויות : של רש"י , של ש. ל. גורדון , ועוד פרשנות (אבן עזרא ?) . והיינו קוראים יחד את הפרשנויות , ולומדים לקרוא כתב רש"י , ואבא היה מוסיף משלו פרשנויות שקשורות בידיעת הארץ ובידיעת העברית על שורשיה והקשריה . ולמחרת הייתי שמחה לבוא לשיעור בתנ"ך , מצויידת בכל הידע שאגרתי אתמול עם אבא , ושמחה לספר לכיתה ולמורה את אשר למדתי .
באחת ההרצאות שלי כאן במועדון ביום הכיפורים , הייתה גם רינה משי בקהל . בסוף ההרצאה היא ניגשה אלי וסיפרה לי שהיו לה פחדים וחרדות רבות מאבא . מה פתאום ? בימים החמים דלת הכיתה הייתה נשארת פתוחה . ובשעת השיעור בתנ"ך רינה הייתה רואה את הצללית של אבא שעומד במרפסת ליד הדלת הפתוחה ומקשיב כיצד היא מלמדת תנ"ך את בתו הקטנה . והיא הייתה נתקפת חרדה מחשש שמא דרך ההוראה שלה לא תמצא חן בעיניו .
- 18. טיולים עם הכתה של אבא
באותה שנה אבא היה המחנך של כתה ז' של נוגה מלץ , שרהל'ה בן עזרא , חסיה , יונתן רוז'נסקי , יצחקהל'ה סורביץ' ואחרים (מי עוד ?) . אבא אהב לטייל עם תלמידיו . פעמים רבות באמצע השנה כיתתו הייתה יוצאת לטייל . לא רק טיול שנתי אחת לשנה . וכמעט תמיד אבא היה מצרף אותי לטיולים אלה , בערב שלפני הוא היה שולח אותי אל ביתה של רינה משי להודיע לה שאבא אמר שמחר לא אבוא לכיתה , כי אני יוצאת לטיול עם כיתתו . ואין פוצה פה ומצפצף . זכור לי במיוחד הטיול לתבור . כשהגענו אל ראש ההר עלינו על הגג השטוח ומרוצף אריחים אדומים של אחד מבניני הכנסיה ואבא החל להסביר מה רואים מסביב . פעמים רבות הוא היה שואל : ומה רואים שם בדרום ? ומחכה לתשובה . וכשמישהו היה זורק תשובה שגויה (שם של הר או של עמק או ישוב כלשהו , היה אבא עונה : כן בדיוק , זהו – ואומר שם שונה לחלוטין . וכולם היו מתפרצים בצחוק . בטיולים הללו למדתי המון על הארץ – הריה ועמקיה , והייתה לי הרגשה שאפשר לטייל בכל מקום , הכל פתוח , הכל אפשרי , הכל מסקרן , הכל מושך ומפתה לבוא , לראות , לגעת .
- 19. אבא הלך לעולמו
בחופש הגדול שבין כתה ד' לה' אבא הלך לעולמו .
הייתי בת עשר . עשר זה הרבה יותר מחמש . נורית זרחי , בת כיתה שלי מגבע , שלמדה אתנו בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף וגבע וכפר יחזקאל ומולדת , התייתמה מאביה בגיל חמש . גם דליה רביקוביץ התייתמה מאביה בגיל חמש . ואני זכיתי באבא עד גיל עשר . עושר גדול .
זה היה בחופש הגדול . בי"ט באב . יום ראשון . אבא ואמא שהו בירושלים בדירה של דליה וסולי . לקראת הבוקר אבא התעורר , התיישב על המיטה וכנראה שניסה לקום אך נפל על הרצפה . דליה וסולי החזירוהו למיטה . הוא ישב והביט בשמי המזרח שהחלו להתבהר עוד בטרם עלות השחר . אבא אמר לדליה : תראי איך האופק מתבהר לאט לאט . שעתיים לאחר מכן הוא כבר לא היה אתנו .
באותו היום ממש הייתי אמורה לנסוע לירושלים עם הטנדר של לביא , חבר הכנסת , הנהוג בידי שלגי , כדי לבקר את דליה וסולי ואבא ואמא . באותו הבוקר הלכתי לחדר האוכל של חברת הילדים בשעה שמונה . לפתע אני רואה את יהושע בן צבי , הדוד יהושע , שהיה עובד בהנהלת חשבונות והיה איש צנום וצנוע , ללא משפחה . למד ווניק קראנו לו . הוא ניגש אלי וביקש ממני לצאת אתו החוצה . כשירדנו במדרגות הוא פתח ואמר : את יודעת שאבא חולה . חולה מאוד . ליבי החל לנחש אסון . יהושע המשיך : הבוקר . . . יותר לא הקשבתי . הרחבתי את צעדי והתחלתי לרוץ אל החדר . נפלתי על המיטה ומררתי בבכי . אחרי חצי שעה נזכרתי שאני נוסעת היום לירושלים . שטפתי את פני ומיהרתי אל ביתו של שלגי . מצאתי אותו עומד ליד ביתו בחברת לביא ושניהם שותקים ומבטיהם אפורים וכבויים . הצטרפתי אליהם ונסענו לירושלים . כשפתחתי את הדלת ניגשה אלי אמא וחצי חיבקה אותי , מה שלא עשתה אף פעם לפני כן , ונשקה לי על המצח . הובלתי את החדר הסמוך ולא ניתן לי לראות את אבא . אחרי יומיים הייתה ההלוויה . עמדתי על סף הבור וראיתי את הארון מורד לאט לאט אל תחתיתו . ואת רגבי האדמה שכה אהב , נשפכים ומכסים את הארון . ומשה שרת , שהיה אז ראש הממשלה נשא הספד מפואר ונוגע ללב . הם היו חברים עוד מימי הגימנסיה .
הייתה לי הרגשה שעכשיו אבא הוא רק שלי . בלילות הייתי חולמת שהוא כלל לא מת והייתי רצה לספר לכולם שהם טועים . אבא חי , לפני רגע ראיתי אותו ודיברתי אתו . החלומות הללו חזרו ונישנו כל לילה במשך שלוש או ארבע שנים . תת המודע שלי לא קיבל את עובדת מותו , והחלומות החזירו לי אותו כל לילה . אחר כך הוא היה מלווה אותי לא בלילות אלא בימים . הייתי משוחחת אתו ומספרת לו את רחשי הלב . היה לי חבר קבוע . (ורק כאשר עברתי את גיל חמישים ושמונה , הגיל שבו הוא הלך לעולמו , הרגשתי שעכשיו אני יכולה ללמד אותו כמה דברים . ) עופר אחי היה מתאמן באותם הימים על השאקון לכינור סולו מתוך הפרטיטה מס' 2 ברה מינור של באך . זו יצירה מונומנטלית שיש בה גם עצב תהומי , גם זעקות קורעות לב , גם נשגבות , גם סערות נפש , וגם מרחבי אין סוף. באך כתב אותה אחרי מות אשתו . זו אחת היצירות הגדולות לכינור סולו , שליוותה את נערותי . הייתי רוצה להשמיע כמה צלילים ממנה .
באך – השאקון לכינור סולו .
- תלמידה בכיתה ה' – מורה לכיתה ג' .
המורה רבקה גרוס , רימון , רייכמן . אז למדנו בספרות את "ספיח" של ביאליק .
יום אחד בתחילת השיעור , הכיתה יושבת בשקט ורבקה מתחילה ללמד , ופתאום נפתחת הדלת ומופיע שפרוני , מנהל בית הספר . הוא נעצר ליד הדלת , הביט בתלמידים , ועיניו נעצרו עלי . הוא הרים את אצבעו ורמז לי לבוא אחריו . שאלתי : אני ? והוא ניענע בראשו : כן . שפרוני פנה אל רבקה ואמר לה : אני צריך אותה בשיעור הזה . רבקה ענתה : בבקשה . קמתי והלכתי ויצאתי מהכיתה אחרי שפרוני . כשהיינו במסדרון הוא אמר לי : תראי , המורה של כיתה ג' חלתה ואין מי שימלא את מקומה . את מוכנה להיות אתם בשיעור הזה ? פתחתי עיניים גדולות . חשבתי כמה שניות , ואמרתי לו : רק רגע . שבתי אל הכיתה , הלכתי אל השולחן שלי , הרמתי את המכסה ושלפתי מן התא את ספרו של ביאליק "ספיח" ויצאתי מן הכיתה והלכנו אל כיתה ג' שהייתה בצידו האחר של המסדרון . נכנסנו לכיתה . שפרוני פנה אל הילדים : היום סמדר תהיה אתכם . ויצא . פתחתי את ספרו של ביאליק וקראתי כמה משפטים . עצרתי ושאלתי את הילדים מה הם רואים בסיפור הזה . הרגשתי כמו דג במים . הרגשתי נוח ונכון לשתף אחרים בחוויות הספרותיות שלי , ומאוחר יותר , בגיל חמש עשרה , בחוויות המוסיקליות שלי . חשבתי אז שהייתי רוצה להיות מורה של כל המקצועות , כולל מוסיקה , וגם ריקוד , וגם הצגות . חשבתי שאהיה בועדת התרבות בקיבוץ ואארגן את כל החגים . יצא קצת אחרת . . .
גבעת קומי 21.
אלי דגן סידר בה פינת חמד , שכל גובהה אולי 100 מטר מעל לפני הים . על המפה היא אינה מרשימה כלל . ואולם כאשר יושבים על הגבעה , ומביטים על כל העמק הנפרש לרגליך , וסביבו הרי הכרמל במרחק , הרי הגלבוע בדרום , הרי הגלעד במזרח וגבעת בית השיטה מצפון מזרח , המשך בגבעת קומי , כאשר מאחור שומרים עליך גבעת המורה והתבור , יכולה להיות לך הרגשה שאתה על פסגת העולם . האברסט לפחות . במיוחד בלילות ירח מלא בשעת חצות . כל הבריכות ומאגרי המים מנצנצים לאור הירח וכל העמק זרוע אורות – ככוכבי השמים ממעל . פעמים רבות חנהל'ה ואני היינו יושבות על הספסל בראש הגבעה , בלילות ירח מלא , צופות פני העמק ומרגישות על פסגת העולם .
- הטיול לתבור . בגיל 12
אם הזכרנו את התבור , אי אפשר שלא להזכיר את המסע השובב שלי בגיל שתים עשרה ברגל לבד לתבור ובחזרה . היתה חופשת חנוכה , ימי חורף יפים וצלולים . בשבת יצאנו אמי (בוכנר , גרדי) , ארזה (אוסטרן) ואני אחרי הצהרים לטיול בכיוון גבע . בתחילת הדרך היצעתי לשנות מסלול וללכת לגבעת המורה . הבנות הסכימו . אך לגבעת המורה לא הגענו . זה היה רחוק מדי , וכבר היה מאוחר . חזרנו עם הבטחה , שמחר , כאשר יצאו כיתות ו' ז' לטיול נשכנע את המדריכה נינה גורן , שבמקום ללכת לגלבוע , כמימים ימימה , נלך לגבעת המורה . הבנות הסכימו אתי . למחרת התאספו כל הילדים ב 8 בבוקר ונינה הודיעה שהולכים לגלבוע . פניתי אליה והצעתי , שאולי הפעם נשנה את המסלול הקבוע , ונלך לגבעת המורה . נינה סרבה . וכל הילדים הלכו עם נינה לגלבוע . אך אני לא יכולתי להתכחש לתשוקה שהייתה לי ללכת לגבעת המורה (שמשום מה הייתה לי תחושה שהגבעה נקראת על שם אבא שלי שהיה המורה) . לקחתי אתי שני תפוזים , תחבתי אותם בשני כיסי הבטלדרס ויצאתי לדרך . אף אחד לא התנגד , לא מחה , לא אמר מלה . התחלתי לצעוד בכיוון גבעת המורה . חציתי את השדות המעובדים בתלמים ישרים וארוכים . האדמה היתה רכה וידידותית . היבטתי בעקבות הברורים שהשאירו נעלי , וחשבתי שקל מאוד יהיה להתחקות על עקבותי . חשבתי על קארל מאי , ועל ג'ק לונדון , ועל שרלוק הולמס . אכ שהתקרבתי לגבעת המורה , נגלה לפני יותר ויותר התבור בכל יפעתו , בעגילותו וחמוקיו ונחמדותו . הוא פשוט פיתה אותי . קרץ אלי , קרא לי : בואי אלי ! לא יכולתי לעמוד בפתוי . שיניתי מסלול ועברתי לרגלי גבעת המורה דרך הכפר נעורה . פגשתי בכפר ילדים , אימהות , וקצת אבות . אמרתי להם שלום . הם ענו לי : שלום . חלפתי על פני הכפר והגעתי לעמק כסולות . גם כאן חציתי את השדות ישר אל דבוריה . לא נכנסתי אל הכפר , רק חלפתי בפאתי הכפר על פני בקתות הבוץ הפשוטות , שנראו לי נחמדות למראה . התחלתי לטפס על התבור ישר , לא בכביש המתפתל . בתחילה הפיתולים של הכביש ארוכים למדי . אבל משליש גובה ההר הפיתולים מצטמצמים והמדרון תלול , אז הלכתי בכביש . הגעתי לראש התבור בערך
ב 12:30 . פגש אותי נזיר אחד , ופנה אלי בעברית עילגת : "אתה רוצה ביסקוט" ? חייכתי . הוא נתן לי שני ביסקוויטים וגם תפוח . הודיתי לו . עליתי אל גג האגף הדרומי של הכנסיה . שם הייתי כשנתיים או שלוש קודם לכן עם אבא והכתה שלו (חסיה ונוגה מלץ ושרהל'ה בן עזרא) ושמעתי את כל ההסברים שלו על הנוף , הישובים , ההרים והעמקים . העליתי בזכרון את כל סיפוריו אשר זכרתי . וגם את סיפור שאול בעין דור . שמעתי אפילו את קולו מתנגן באוזני ומספר את סיפוריו . הוא היה אתי לאורך כל הדרך . אחרי זמן מה חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה . התחלתי לרדת מן ההר . אך הפעם לא ירדתי דרך הכביש בכלל , אלא ירדתי בריצה במורד התלול של ההר , עם האבנים המתגלגלות , מסלע אל סלע , כמו בריקוד מעופף . תוך זמן קצר הגעתי לתחתית ההר . הלכתי אל כביש כפר תבור – עפולה , וחשבתי שאולי הפעם כדאי לקצר את הדרך והרמתי יד לטרמפ . עד מהרה נעצר לידי טנדר עם פועלים ערבים שנסע לעפולה . עליתי מאחור ונסעתי אתם . בעפולה הלכתי לטרמפיאדה שמובילה בכיוון לעין חרוד . גם פה חיכיתי אולי חצי שעה . השמש כבר שקעה . החשיך . והנה נמצא לי טרמפ שנסע לבית שאן . הוא עצר לי בסיבוב לעין חרוד , ועליתי בכביש העולה למשק . הגעתי לחדר האוכל של חברת הילדים בחמש ורבע . שמחתי . לא אחרתי לארוחת הערב . היה כבר חושך . כשהתקרבתי לחדר האוכל , נשמעו פתאום קריאות : הנה היא ! הנה היא ! קמה מהומה בחדר האוכל : איפה היית? המשטרה מחפשת אותך ! רוצי לחדר , אמא שלך דואגת נורא . שפרוני יכעס עליך . המשטרה בעקבותיך . מילא . ויתרתי על ארוחת הערב .
הלכתי לחדר . אמא ישבה בקצה המיטה , והחזיקה את ראשה בשתי ידיה . כשנכנסתי היא הרימה את עיניה ואמרה באיפוק רב : איפה היית ? עניתי בתמימות : הלכתי לתבור . אבל לא אחרתי לארוחת הערב . אמא : כל היום חיפשנו אותך . בצהרים עופר ומנחמקה אריאב יצאו על סוסים לחפש אותך . אך באמצע הדרך מנחמקה הצטנן והם חזרו כלעומת שבאו . וגם המשטרה מחפשת אותך .
פתאום נזכרתי שיש לי הערב חזרה בתל יוסף על הצגה שהכינה חיה שליטא . התנצלתי לפני אמא , ואמרתי שאני ממהרת לחזרה . אסור לאחר.
הלכתי לתל יוסף דרך חורשת הזיתים . בינתיים הודיעו למשטרה שחזרתי הביתה . הם נסעו מיד לעין חרוד כדי לפגוש אותי ואולי גם לנזוף בי . אבל אני הייתי כבר בתל יוסף . עד שנודע להם שאני בתל יוסף , והם פנו לשם , כבר נגמרה החזרה , ואני חזרתי דרך חורשת הזיתים לעין חרוד . המשטרה הגיעה לתל יוסף ושוב החמיצה אותי . בשלב זה הם כבר התייאשו מהמרדף וחזרו לעפולה וויתרו על המפגש אתי . (הפסידו)
והחיים חזרו למסלולם .
- ליווי שירים במסיבות השבת .
באותה שנה חגי אדר , שהיה מדריך חברת הילדים שאל : למה שסמדר לא תלווה את השירה בשבתות ובחגים . ובחופש הגדול נסעתי אל דליה בירושלים , והיא לימדה אותי ב 10 או 20 דקות את כל התורה "על רגל אחת" .( שבכל סולם יש שלושה אקורדים חשובים שמתאימים לכל צלילי הסולם וכל השאר הם וריאציות על הנושא) . וכך בשבוע הראשון ביקשתי מועדת התרבות (נינה גורן ? ציפי אשכנזי ?) שתיתן לי ביום ראשון את רשימת שירי השבת שיושרו ביום שישי הקרוב , ובמשך שבוע ימים התאמנתי ללוות את שירי השבת . בשבוע השני ביקשתי מועדת התרבות את רשימת השירים ביום שני . בשבוע השלישי , ביקשתי את הרשימה ביום שלישי , ואחרי חודש הודעתי לועדת התרבות שיניחו את רשימת השירים על הפסנתר ביום שישי לפני מסיבת השבת .
- במשפחתנו כולם ניגנו :
אשכול בחליל , דליה בפסנתר , עופר בכינור , אילה בפסנתר ואני בפסנתר . על דליה ועופר סיפרתי . אשכול למד חליל אצל טפליץ (מהפילהרמונית בתל אביב). צלילי החליל של אשכול שליוו את ילדותי היו כאשר אבא היה לוקח אותי בזרועותיו לישון בפעוטון , ועם התרחקותנו מהחדר הייתי שומעת את חלילו של אשכול מנגן את הקטע מתוך עונות השנה של צ'יקובסקי – חודש יוני .
הצלילים הללו הם כמו עוגית המדלן של פרוסט . הם נושאים בכנפיהם שלל זכרונות ילדות רחוקים . (לנגן : חודש יוני מעונות השנה של צ'יקובסקי ).
- נגינה בצ'לו .
בגיל 14 , 1955 , עופר אחי חזר מלימודיו בלונדון , והביא אתו צ'לו . הוא בא אלי והציע לי לעבור לצ'לו . כבר יש לנו פסנתרנית במשפחה – דליה , ויש כנר , עכשיו דרוש לנו צ'לו ונוכל לנגן בשלישיה . אז בדיוק הזמינו (ארנסט הורביץ) את הצ'לן עוזי ויזל לבוא ליום או יומיים בשבוע מתל אביב אלינו וללמד את ילדי העמק נגינה בצ'לו . עד מהרה היו לו 18 תלמידים . עוזי היה מגיע למרחביה או לעפולה ולפעמים למזרע ואנחנו היינו נוסעים אליו בטרמפים . זכורה לי נסיעה אחת למזרע בחורף . מעיל לא היה לי , גם לא מטריה . כשיצאתי מן השיעור ירד גשם זלעפות , מה שקוראים "כלבים וחתולים" . הלכתי מחדר השיעור אל הכביש בגשם שוטף . עמדתי בכביש וחכיתי לטרמפ . באתי לעפולה – שוב הליכה אל הטרמפיאדה בגשם . ציפיה לטרמפ . כבר הייתי ספוגה במים מכף רגל ועד ראש . ואחר כך מהכביש למטה ועד המשק , ועד החדר , ועד המקלחת והחלפת הבגדים . אני חושבת שיכולתי להעניק מים למקלחת יותר משהמקלחת העניקה מים לי .
- 26. נגינה בסדר פסח .
ובגיל 14 התחלתי ללוות את סדר פסח בעין חרוד (איחוד) . עם הפילוג בשנת 1952 פתאום היה צורך בעוד פסנתרנית . דליה הודיעה שהיא בלתי מפלגתי ומוכנה לנגן במאוחד . דליה הזמינה את ידידתה רותי חפץ לנגן באיחוד . רותי ניגנה במשך שנתיים , ואחר כך הייתה עוד מישהי , ובסוף אמרו , למה לא סמדר . כבר שנתיים ליויתי את מסיבות השבת בליווי שירים וכך התחלתי לנגן בסדר פסח באיחוד . אבל אחרי 18 שנים בני תומר הגיע לגיל 6 והוא ביקש להיות בסדר עם בת דודתו דנה, בתה של אילה , ולא רצה להיות עם סבתא עבריה . שאלתי את דליה אם היא מוכנה להתחלף , והיא הסכימה . ומאז אני טוענת שהסיבה לפילוג הייתה בעצם כדי לאפשר גם לדליה וגם לי לנגן בסדר פסח .
מתוך יומן עין חרוד המאוחד י"ח באלול תשע"ו 23.9 (21.9) 2016
כותב בן עין חרוד שעזב את המשק , אך חוזר אליה ולמשפחתו מדי שנה בחגים.
ילד לך הביתה
שי ברקן , בנם של יונתן ורינה בוירסקי
. . . 30 שנים אחרי , ונראה שהזמן עשה את שלו – הספרינטים הפכו להליכה , את שכונת הלימונים החלפתי בבבלי (שיכון בבלי בתל אביב) , ולעין חרוד אני מגיע קצת פחות ולרוב באור .
אך פעם בשנה , בליל הסדר , כשצליליו הראשונים של שיר הקוצר עולים מפסנתרה של סמדר כרמי , אני לרגע אחד קצר וקסום שב להיות אותו ילד עין חרודי גאה , עם חולצה לבנה , סנדלים תנכיים חדשים , ואלומת חיטים בידיו , המחכה להיכנס בשעריו של חדר האוכל , בבית בו משתכנת האהבה .
כן , זה מוזר , יש דברים שקשה להסביר בחיים , כנראה שלעולם לא תביני . . .
- לא ניכנס לזה
המורה שלנו בכיתות ז' ח' הייתה רחל פרדקין מתל אביב . היה לה קשה אתנו . הילדים היו מעצבנים אותה . ופעם אחת הילדים כל כך עצבנו אותה שהיא צעקה : כולם – החוצה ! כולנו יצאנו והיא נשארה לבדה בכיתה . . .
וחוץ מזה היה לה מנהג לא להרחיב את היריעה . אם מישהו היה שואל שאלה שהייתה מסיטה את הנושא לשביל צדדי , אך הייתה יכולה להרחיב ולהשלים את הידע בתחום , היא הייתה עונה תמיד : לא ניכנס לזה . המשפט הקצר הזה היה מופיע עשרות פעמים בשיעור . והיה די מתסכל . וכבר מינינו את נעמי הולצמן , שישבה בשורה אחורית , לסמן כל פעם שהמשפט הזה נאמר . ובסוף כל שיעור היינו משווים : פעם היו 35 פעמים בשיעור , פעם היו 42 פעמים בשיעור . והיה מי שהציע לנו שכאשר יצלצל הפעמון לשוב אל הכתה אחרי ההפסקה , נתייצב כולנו ליד דלת הכתה ונאמר ביחד : לא ניכנס לזה !
- לילה
המורה רחל פרדקין נתנה לנו נושא לחיבור כשיעורי בית . למחרת הבאנו את חיבורינו ומסרנו לה אותם . ביום שלמחרת רחל הזמינה שניים לקרוא את חבוריהם לפני הכיתה . היא הזמינה אותי ואת עלי יהלום מתל יוסף (היום במעגן מיכאל) . החיבור שלי היה רומנטי ללא תקנה . הוא נפתח עם שקיעה מרהיבת צבעים , המשיך עם זריחת הירח עם טיול לילי לאורך שדרת עצי האיזדרכת הפורחת ועם פנטזיות על נבל זהב שמרחף בשמיים וזורה את רסיסי צליליו בין העננים והכוכבים , לילה מכושף עם ציטוט מ"גמדי ליל" של ביאליק וכו' וכו' .
אחרי קם עלי יהלום וקרא את חיבורו שנפתח כך :
כשאך יורד הלילה , כל הגנבים נכנסים לפעולה . . .
- 29. שיעורי הרמוניה עם תיאודור הולדהיים .
אחרי שנה (בכיתה ט') התחלתי ללמוד הרמוניה אצל תיאודור הולדהיים בבית אלפא בשיעורים פרטיים , משום שבני הכיתה שלי באולפן למוסיקה התגייסו לצבא . הייתי נוסעת בטרמפים לבית אלפא , לפעמים בשלושה או ארבעה טרמפים : אחד עד הכביש למטה . שני עד כלא שאטה , השלישי עד חפציבה , והרביעי עד בית אלפא . הייתי עולה על הטרמפ הראשון שהיה נעצר לידי . העיקר להתקדם מהר . השיעורים היו מלאי השראה . תיאודור היה נסחף בהתלהבותו בניתוחי הסונאטות של בטהובן , הפרליודים והפוגות של באך , והכורלים של באך , אותם היינו שרים בהתלהבות : תיאודור – בס , אני – סופרן , ולפעמים יואב תלמי – טנור , כשהיה גם הוא בא אל תיאודור לשיעורים פרטיים בהרמוניה , והשמחה – עד לב השמים .
- שירה בשיעורי תפירה .
בשיעורי התפירה אצל שרהלה סלוצקין הייתי אוהבת לשיר , אבל בכמה קולות . יעל מירסקי , עליה השלום , אהבה לשיר גם היא , וגם פנינה אלוני . הייתי מלמדת אותן קול ראשון , שני ושלישי והיינו שרות ביחד בשלושה קולות שירי רנסנס , או שירים ישראלים שהוספתי להם קול שני ושלישי . וכל זאת תוך כדי תפירה ורקמה . בנות הרי אוהבות לעשות מלאכות רבות ושונות בו זמנית . אבל לא כולן בכיתת התפירה אהבו את זה . שרהל'ה חשה שאולי השירה מפרה את הריכוז הנחוץ לבנות האחרות בשעת התפירה או הרקמה , והיא הציעה לנו לצאת החוצה עם הכסאות שלנו ולרקום בחוץ מתחת לסככה . שמחנו להצעה ועברנו שלושתינו בשמחה אל מחוץ לכיתה עם כסאותינו וישבנו לנו בצל הסככה ושרנו בשלושה קולות ותפרנו ורקמנו . אולי ההספק היה קטן יותר . אבל השמחה הייתה גדולה .
- הסברת מוסיקה .
בגיל 15 התבקשתי לקיים חוג למוסיקה מוסברת לחברת הנוער עם פטיפון עם מנואלה ותקליטי בקליט שמחליפים כל שתיים וחצי או שלוש דקות . הנערים והנערות לא היו בני המשק , אלא חברת הנוער שהגיעה כקבוצה בלי משפחותיהם וגרו בצריפים שליד הדרך לבית הספר . הצריפים כבר אינם קיימים . גם בני הנוער גדלו ועזבו את המשק . אבל אז ארגנו להם פעילות חברתית ואמנותית . ולי היתה זו הפעם הראשונה שהרציתי על מוסיקה . הרגשתי די נוח בתפקיד של מרצה במוסיקה , ועד היום אני שוחה בים המופלא הזה שקוראים לו בשפת העם המוסיקה הקלסית ונהנית עד מאוד .
- העבודה בכרם .
בגיל 16 , 17 היינו לומדים רק עד פסח , ובשארית שנת הלימודים היינו עובדים במשק . הייתי משובצת לעבודה בכרם , בבציר . היינו קמים בארבע לפנות בוקר , נפגשים בארבע וחצי ליד חדר האוכל , מתיישבים על עגלת פלטפורמה שמחוברת לטרקטור , כאשר הרגלים היו מתנדנדות מחוץ לעגלה , ונוסעים באפלולית של טרם שחר אל הכרם שלרגלי הגלבוע , ועוד בטרם הזריחה היינו מתפזרים בין שורות הגפנים עם מזמרה וסלסלה ומתחילים לבצור . ואיך יודעים שהענבים בשלים ? קיבלנו הדרכה : להרים את אשכול הענבים אל מול האור העולה במזרח ולהביט אל שקיפות הענבים , וחוץ מזה לטעום את העינב שבקצה האשכול . אם הוא מתוק – כל האשכול בשל . לא אשכח את מראה ענבי האשכולות אל מול קרני השמש העולה במזרח מעל הרי הגלעד , זוהרים כיהלומים סגולים (מוסקט) או בצבע ירוק בהיר זוהר ונוצץ – ענבי השסלה , המדלן או ענבי התמר המאוחרים . כל כך אהבתי לעבוד בכרם ולבצור ענבים , שכשעזבתי את המשק וגרתי זמן מה בתל אביב (בחופש הגדול) חיפשתי כרם לבצור בו ענבים . התקשרתי אל קיבוץ נגבה ושאלתי אם אוכל לבוא אליהם כדי לעבוד בכרם . תשובתם הייתה שהם ישמחו מאוד לארח אותי אבל אין להם כרם . ואם אני מוכנה במקום זה לקטוף תפוחים או אגסים הם ישמחו לשלב אותי בעבודה בקיבוץ . טוב , נסעתי לנגבה לקטוף תפוחים ואגסים .
- אהבת בית הספר
אהבתי את בית הספר מכמה סיבות . היום כשאני מספרת לנכדים שלי שאהבתי את בית הספר , הם פוקחים מולי זוג עיניים תמהות : מה ? אהבת את בית הספר ? איך אפשר לאהוב את בית הספר ? אבל אני ממש אהבתי ללכת לבית הספר . אפילו אם חלק מהמורים לא היו משהו . פשוט אהבתי ללמוד .
הייתי מקדישה זמן ומחשבה למה אלבש ביום הראשון של שנת הלימודים , כמין התקדשות לקראת טקס חגיגי של הרחבת הדעת וגילוי עולמות בלתי ידועים .
בית הספר היה טבול בגינות מטופחות ומדשאות מהוקצעות . ליד כל עץ או שיח היה שלט קטן ממתכת ועליו היה רשום בצבע שם העץ ושם משפחתו . הייתה זו גינה לימודית . ובמרכז הייתה מזרקה שבנויה כקשת , ועליה פתחי סילוני המים בגבהים שונים וכל אחד היה בוחר על פי גבהו באיזה סילון מים יבחר כדי לשתות.
פינת המזרקה הייתה מוגבהת מהמדרכה והייתה מוקפת במטפסי שעונית עתירת פרחים דמויי שעון עגול בצבעי כחול , סגול וכתום . פינה קסומה . עד היום כאשר אני נתקלת במלה מזרקה , זו התמונה שעולה בדמיוני .
לימים כשהיינו רוצים בשעות המאוחרות לחפש פינה רומנטית שקטה ונסתרת להתייחד עם בן זוג רומנטי , היה זה תמיד במדשאות בית הספר ובצל עציו .
34 . בקצה השביל התנשא בכל הדרו בית שטורמן שבתוכו מוזיאון טבע מלא בפוחלצי חיות , ציפורים , פרפרים וחבריהם וידידיהם . אבא היה לוקח אותי לשם לעתים קרובות , וגם עלה אתי אל גגו של בית שטורמן , שם היה מוצב טלסקופ גדול , והיינו מתבוננים דרכו בירח ובכוכבי הלכת , ובמיוחד במאדים , בצדק ובשבתאי (ידידי הילדות שלי) . היה שם וישנו עד היום פוחלץ של שקנאי גדול ולבן . הייתי אוהבת להתבונן בו . מצאו חן בעיני הכנפים הגדולות והלבנות שלו . חשבתי שהן יכולות להתאים לי (הייתי בגן או בכיתה א') . אני זוכרת שביקשתי מאבא שיתן לי את הכנפים של השקנאי . כי אני רוצה לעוף והכנפיים הללו ממש מתאימות לי . ואבא לא אמר שאי אפשר . שאסור . שלא יתכן . הוא אמר שאולי . ואני הייתי מלאת תקווה , שאולי מחר או מחרתיים , אולי בעוד שנה אולי שנתיים אבא יתן לי את הכנפיים של השקנאי . כי אבא הוא כל יכול . ואז אוכל לעוף גבוה גבוה עד הירח , ועד השמש , או לפחות עד כוכב נוגה , מאדים , צדק , שבתאי , או ידידי קנופוס . לאן שארצה .
- חדר המוסיקה על שם משה ועבריה כרמי .
נשוב אל רוזנברג . במלאת 60 שנה לחייו של רוזנברג בעין חרוד , היה זה שנים אחדות אחרי מותה של אמא בשנת 1976 , ניגש רוזנברג למזכירות עין חרוד והודיע להם שאת כל הוצאות בית ההבראה שהוא לא לקח ואת כל סכומי ה"כסף כיס" במשך שישים שנות חייו בעין חרוד שהוא לא לקח יחברו , ובכסף הזה יקימו חדר מוסיקה על שם משה ועבריה כרמי . אנשי המזכירות נדהמו , אבל שמעו בקולו , חישבו את הסכומים , ובחרו מקלט עילי גדול ומרווח , שמכוסה בשיח בוגנוויליה סגולה , הוסיפו כמה שהוסיפו ובנו באמת חדר מוסיקה עם פסנתר , כלי מוסיקה שונים , עמודי תווים , כסאות וספסלים , וגם תמונות "מוסיקליות" על הקירות וחדר המוסיקה קם לתחיה . שונה מאוד מצריף המוסיקה של רוזנברג מלפני עשרות שנים . כשעמדנו לחנוך אותו , חפצנו להזמין את רוזנברג לטקס הפתיחה . אבל רוזנברג שכב בבית הדר ולא עמדו לו כוחותיו לקום ולהצטרף לחגיגה . כל משפחתנו המורחבת הגיעה לטקס . כשעה לפני הטקס הלכתי לבקר את רוזנברג בבית הדר . היו אתי אילה ואמי גרדי . התחלנו לשוחח אתו . ופיו שפע פנינים . כל משפט היה ראוי לרשום ולזכור . חלק רשמנו . לימים עיתונאית אחת מידיעות אחרונות או עיתון הארץ ביקשה לכתוב עליו כתבה בעיתון . היפנו אותה אלי . הייתה לנו שיחת טלפון של שעתיים , וסיפרתי לה וסיפרתי , ואחר כך ראיתי את כל הסיפורים בעיתון . (לרוזנברג היתה צורה של ר' . הוא היה כפוף ממש כמו האות ר . אבל תמיד היתה טוריה בידו . ולכן היתה לו בעצם צורה של ח' . הטוריה השלימה את הקו היורד לאדמה) . בין המשפטים שלו היו : צריכים לקרוא לי "טוריצ'יק" , כי תמיד אני עובד עם הטוריה . אינני רוצה לבוא לחדר האוכל , כי שם רק מסתכלים , לא מקשיבים . ועוד משפט המחץ : כל אדם צריך ללכת ובליבו הגיליוטינה הפרטית שלו עצמו . . .
36 . האומה .
בחג העצמאות היה ריקוד קבוע שיצרה רבקה שטורמן לפי "מגש הכסף" של אלתרמן , שבו משתתפים הנערה והנער והאומה וקריין .
כשהייתי בכיתה ט' חיה שליטא חפצה להקים מחזה רב משתתפים לפי הטקסט של אלתרמן . הכוריאוגראפית הייתה שושנקה . בתחילה נבחרה מישהי מכיתה י"א . ישראל שליטא חיבר מנגינה לנגינה בחלילית , ואני ניגנתי בחזרות את המנגינה בחלילית . אחרי שתי חזרות חיה שליטא התייאשה מהנערה בתפקיד האומה , כי היא הייתה שוכחת כל הזמן את התנועות . ואז פתאום חיה פנתה אלי : למה שסמדר לא תרקוד את תפקיד האומה ? שאלתי : ומי יחלל ? חיה ענתה : כבר נמצא מי שיחלל ובסוף היו עוד כמה כלים בקבוצת המנגנים . טוב . למדתי את התפקיד . בהופעה , שהייתה על הבמה הגדולה שבין עין חרוד ותל יוסף , השתתפו קרוב לעשרים וחמישה רקדנים , חלקם היו "העם" . את התלבושות תפרו בתל יוסף והתאימו אותן לכל משתתף ומשתתפת בריקוד . אני זוכרת את הטיולים לתל יוסף במיוחד כדי למדוד את שמלת המחול שנתפרה במיוחד בשבילי ולפי מידותי . הלכתי למדידות הללו פעמים אחדות . השמלה הייתה בצבע תכלת והיה לה אבנט זהב . והייתה לה הינומה מטול לבן שקוף , שבתחילת הריקוד כיסה אותי כאשר השתופפתי לארץ, ולאט לאט עם עלית צלילי המוסיקה ועלית האור , התרוממתי ובזרועותי הרמתי את צעיף ההינומה והתגליתי במלוא גובהי . הרגשתי כמו מלכה , ואפילו כמו כלה שנישאת על גלי העם שהיה רוחש לרגלי מתנועע שפוף קרוב לאדמה . בסוף ההופעה חיה שליטא חיבקה אותי ואמרה לי : את היית מלאך ! . . .
- והיום . . .
הקיבוץ היום זה לא מה שהיה פעם . כך כולם אומרים . אבל למי שמגיע אל הקיבוץ מדי פעם , ובעיקר בחגים , בעיקר בחגים של עין חרוד , הקיבוץ הוא גן עדן . כי עין חרוד היא (או הוא) קיבוץ מיוחד . מסורת החגים המפוארת שנבנתה כאן מרוממת את הרוח . קבוצות גדולות של ילדים , נערים ונערות בחורים ובחורות מתגייסים לחזרות אינסופיות לשירים ולריקודים ולהצגות ושאר ההכנות הדרושות לחגים המפוארים של עין חרוד . חג השבועות , חג הפסח , טקס קציר העומר עם כל השירים והריקודים במסורת של יותר מתשעים שנה , כמו מימי בראשית . את שירי קציר העומר אף פעם אינני מסוגלת לשיר עד הסוף . הגרון נחנק מדמעות של התרגשות , של נוסטלגיה , של שייכות לזרם תרבות יפה שנוצר לפני בואי לעולם ובוודאי יימשך גם אחרי שאלך .
ויש כאן עוד גורם חשוב . יש כמה חברים בקיבוץ הזה שמהווים קטליזטור לקשרים חברתיים חמים וחזקים . למשל חנהל'ה . ישבתי איתה פעם בקלנועית ליד הכלבו . כל מי שעבר שם , ורבים עוברים שם , זכה למילת עידוד , להתענינות כנה , לתמיכה רגשית , להערה מבודחת שמיד מעלה חיוך על הפרצוף, ומיד הרגשתי ממש כמו פעם , כן הקיבוץ הוא באמת משפחה אחת גדולה מאירת פנים , תומכת , ושמחה בקיום הזולת . או אילה , אחותי , שכל כך מתעניינת בחברי המשק וכל העובר עליהם , וזה כלל לא מובן מאליו , או בני משפחתי המרובים , שבתיהם וליבותיהם פתוחים לפני , ורחלי שבלי להכיר אותי ארגנה הכל בנעימות ונחמדות שכזאת , ועוד רבים וטובים שלא הזכרתי את שמותם , וכל מי שבא הנה לשמוע את סיפור חיי , אני מודה לכולכם . מרגש אותי מאוד לראות את כולכם . המון תודות לכולכם .
שירים :
לחד גדיא נשירה (קנון בשני קולות)
למה זה תישא עיניך (היידן – קנון בחמישה קולות)
מה לי ספר , מי לי אלף הספרים . . . (שיר לחופש הגדול , ולמלאת 1000 ספרים
בספרית בית הספר) . (קנון בשני קולות)
על ההרים נעפיל נטיילה . (קנון בשני קולות) .
טיילתי בעמק .
עין חרוד שבלבי
מועדון "פסק זמן" לבני שישים פלוס
26.7.2018 במועדון של עין חרוד (מאוחד) בשעה 8:45
שירי עין חרוד :
טילתי בעמק – המלים : אהרון זאב בן ישי , הלחן לא ידוע
שם בחורשה – המלים : נחום בנארי , הלחן שלום פוסטולסקי 1929
סיפורים :
- מקור השמחה
הסיפור שלי יכול לאכזב . הוא אינו עצוב , אינו טראגי , בלי תסכולים , אכזבות והחמצות . את האמת הזאת שלי הכרתי בגיל 14 , כיתה ח'. המורה רחל פרדקין נתנה לנו לכתוב חיבור : "שעה של שמחה בחיים". הזמן המוקצה – 45 דקות . אני זוכרת ש 20 , 25 דקות רק חשבתי וחיפשתי איזו שעה מיוחדת של שמחה עילאית בחיי . ולא מצאתי. לפתע הבנתי משהו חשוב וכתבתי : "שעה אחת של שמחה אינה שמחה אמיתית , אם היא נמשכת רק שעה . שמחה אמיתית אינה נמשכת שעה . היא שמחה פנימית עמוקה , שמקורה – בי . שמחה קיומית . האחריות על השמחה והאושר אינם תלויים בגורם חיצוני . היא אחריותי הבלעדית . שאר החיבור היה וריאציות על הנושא .
- שורשים .
מאז ומתמיד היתה עין חרוד חלק בלתי נפרד מחיי . בגיל 17 וחצי עזבתי אותה , אבל אף פעם לא התרחקתי ממנה . הייתי קשורה למשפחה הענפה שנמצאת כאן , לנופים , שהם נופי הילדות שלי , והעיקר – לחגים , שבהם אני לוקחת חלק פעיל ורציף על פני עשרות שנים .
יש מלים שהאסוציאציות שלהן בשבילי הן חד משמעיות . למשל המלה הר – היא כמובן הר הגלבוע . גבעה – היא כמובן גבעת קומי . מעיין – הוא מעיין חרוד , ומערה – היא מערת גדעון . רגבים – הם רגבי אדמת העמק הכבדה , רגבים חומים כהים , שבחורף נהפכים לבוץ טובעני וטורדני . ובקיץ הם גושים אילמים , קשים או מתפוררים , שנושמים את שירו של יהודה הלוי : "הידעו הדמעות מי שפכן וידעו הלבבות מי הפכם , הפכם – בוא מאורם תוך רגבים , ולא ידעו רגבים מה בתוכם" . וגם כמה מלים של אבא שנחרתו עמוק בלבי : ". . . עמדתי בשדה לבדי , רכנתי לאדמה וחפנתי בכפות ידי את הזהב החום הזה , את הרגבים החומים האלה , והאזנתי לרחשם . . . "
- 3. עץ התאנה ליד מעין חרוד .
לפני 16 שנה ליום ההולדת ה 60 שאלה אותי חנהל'ה : מה עין חרוד בשבילך ? היא אפילו הזמינה את רבקהל'ה עם מצלמת ההסרטה שלה כדי להנציח את שיחתנו .
אמרתי לחנהל'ה שבמשך שנים חשתי שהשורשים שלי מתחברים לשורשי עץ התאנה שבפתח מערת גדעון שממנה נובע מעיין חרוד . כמו מפינה חבויה זו מתחילים כל החיים הגשמיים והרוחניים גם יחד . והשורשים עמוקים מאוד . הם מגיעים עד מרכז כדור הארץ , ושום רוח סופה או סערה לא תוכל לעוקרם .
ואולם לפני שנים אחדות באתי אל מעיין חרוד , ולתדהמתי גיליתי שעץ התאנה נגדע ואיננו . היה לי עצוב . אבל עובדה זו לא שינתה במאומה את התחושה המטפיסית שלי . בשבילי עץ התאנה עוד קיים שם . אני רואה את מתווה ענפיו הרחבים המצלים . אני יכולה ללכת דרכם , להיות בתוכם , להיות איתם , חלק בלתי נפרד מהם , להיות הענפים עצמם , כמו הנימפה דפני , שהפכה לשיח דפנה , או הנימפה סירינקס שהפכה לקני סוף .
ואולם שנים אחדות לאחר מכן ביקרתי שוב במעיין חרוד ולהפתעתי גיליתי שליד מערת גדעון צצו להם באותו המקום עצי תאנה צעירים רבים , אולי עשרים אולי יותר . אמרתי לכם , השורשים כל כך עמוקים וחזקים שדבר לא יאונה להם .
- 4. ועכשיו נלך אחורנית בזמן . כשנולדתי
היה זה נס רפואי . ארבעת האחים הגדולים שלי נולדו כולם בזה אחר זה במרווחים של שנתיים , שנתיים וחצי , שנה וחצי – אשכול , דליה , עופר , אילה . ופתאום היו לאמא הפלות : אחת , שתיים , שלוש , ארבע . אבל אבא ואמא התעקשו וניסו שוב ושוב . ובפעם החמישית זה הצליח ! והשמחה היתה גדולה .
יש לי זכרונות שבעצם סופרו לי ע"י המטפלות בבית הפעוטות או ע"י אבא שכתב את ה"חוכמות" של ה"קטנה". כך הוא קרא לי .
- קבלת שבת בבית הגמולים
מבית הגמולים בגיל שנתיים , שנתיים וחצי – הגננות דבורהל'ה ליפשיץ ומלכה שום . בערב שבת , סידרו לי שולחן נפרד עם נרות , שלא אסבול מזיופי הילדים בשירי השבת . דבורהל'ה הייתה מספרת לי במשך שנים , כל פעם שנפגשנו בשבילי עין חרוד , שבמסיבות השבת , כשהיו הילדים מתחילים לשיר את שירי השבת אני הייתי תוקעת אצבעות בתוך אוזני , עוצמת את עיני וצועקת : "תפסיקו לזייף" . אחרי כמה קבלות שבת כאלו , החליטו המטפלות לסדר לי שולחן קטן נפרד , עם מפה ועם נרות , שולחן מושלם לשבת , בתקווה שארגע ולא אצעק כנגד זיופי שירת הילדים .
- מהמחברת של אבא :
אפשר כמעט לכתוב רומן על יפהפיה שהיתה כלואה באיזה בית נזירות , או לפחות באינטרנאט קפדני, שאינו מרשה לבחורים להסתובב בקרבת מקום . . .
ודווקא בצהרים , מתגנב "הוא" אל מרפסת הארמון , כשהנסיכות כבר ישנות ,
מציץ בעד הוילונות המורדים ומתוחים בכל הקפדנות המחושבת , לבל יצליח איש
להציץ בעד החרכים פנימה . אבל "היא" שומעת קול דודה הנה זה בא ,
"מציץ מן החלונות" , והיא מתרוממת בחשאי , מזיזה קצת את הווילון ,
רומזת באצבעה הקטנה : שלום שלום . וגם "הוא" רומז באצבעו : שלום , שלום .
פתאום נשמעים צעדים . והיא ממהרת למשוך את הווילון ולשכב בצדקות .
הוא נסוג מן החלון , מסתתר מאחורי הקיר , ושומע :
מדוע אינך ישנה , סמדר ?
והיא , בתמימותה , מגלה את כל הסוד :
זה אבא שלי , בא להגיד לי שלום . . .
והדבר חוזר מדי צהרים .
- פטפוטים לפני השינה
יולי 1944 (בת שנתיים ו 8 חדשים)
אבא אינו כל – כך שבע רצון מן החינוך המשותף , בעיקר שעת ההשכבה . הילד נרדם מתוך פטפוטים , דברי הבל של חבריו , וגם יותר מזה . אבא מחוץ לבית .
שאול (חדשי) : סמדר , את קיבה .
אבא עומד מסתתר בחוץ , מאחורי החלון , ליד מיטת הקטנה .
הקטנה אינה עונה . שאול – שוב : סמדר , את קיבה .
הקטנה מסתובבת ופניה אל הקיר . שאול : למה את לא אומרת לי קיבה ? – אין תשובה .
שאול חוזר שוב בכל מיני וריאציות : את תדרכי בקיבה שלי , את תפלי . . .
אמרי לי קיבה . ממש מתחנן .
רגע שקט . והקטנה סוף סוף אומרת :
אתה . . . שאול בציפיה : מההההה ? סמדר : אתה . . . דובון .
אבא מדושן עונג מאחורי הקיר . דמעות ממלאות את עיניו מרוב אושר : הצלחתי , בכל זאת , דברתי על לבה שלא תשים לב לדברי השטויות ולא תענה , והצלחתי .
אך ידידה הטוב בכל – זאת אינו מאושר . הוא מעורר את מודי ,
(מרדכי לצטר) ושניהם מתקיפים אותה ממתק פיהם . ובהתלהבות גוברת ,
ואין מי שישתיק , השומרת עוד לא באה .
אבא מתפקע מאחורי הקיר , אך מתגבר , לראות כיצד יפול דבר .
וכשהגיעו הצווחות עד למרום , הפסיקה הקטנה שתיקתה ,
התהפכה אליהם , ובשקט אמרה : שתקו , אל תצעקו . אני אשיר לכם שיר ואתם תרדמו . . .
היא שרה שיר שקט , והם נשתתקו בבת אחת .
ואבא עומד מאחורי הקיר , בולע דמעותיו . . .
- 8. צריף המוסיקה של רוזנברג .
כשהייתי בת ארבע בערך , אבא לקח אותי בפעם הראשונה לצריף המוסיקה של רוזנברג . עוד בעלותנו במדרגות העץ שמעתי את צלילי הסימפוניה החמישית של בטהובן . הצלילים נשמעו באוזני די מפחידים . אבא לא אמר דבר , ורק פתח בזהירות את דלת הצריף ובשקט בשקט נכנסנו פנימה . היה חורף . רצפת העץ הייתה מכוסה שכבה עבה של נסורת . וכל הנערים והנערות היו נעולי מגפיים שחורים . עיני היו בגובה המגפיים . מצאנו מקום לשבת והקשבנו למוסיקה . ראיתי את רוזנברג יושב כפוף ליד הפטיפון ומקשיב בריכוז עילאי . היה לי ברור שרוזנברג אחראי למוסיקה הזאת . הייתי בטוחה שהוא חיבר את המוסיקה המפחידה הזאת . עוד שנים לאחר מכן פחדתי מרוזנברג , אם הוא מסוגל להמציא מוסיקה כזאת .
- 9. ערב מוצרט בעין חרוד
וזה מזכיר לי סיפור אחר . לפני שנים רבות , הוזמנתי ע"י ועדת התרבות של עין חרוד (ענת ?) לערוך בעין חרוד ערב מוצרט ב – 27 בינואר , יום הולדתו . היה זה ערב עשיר ומגוון . הייתה מקהלה , היו ילדים שניגנו קטעים של מוצרט , והייתה קבוצת רקדנים (אני זוכרת את פיני) , שרקדה מנואט , וכמובן שגם השמעתי פרק סימפוני , פרק קונצ'רטו , רביעית כלי קשת ואופרה . בסוף הערב ניגש אלי אהוביה טבנקין ואמר לי : את לא יודעת מה את עשית לי . כל החיים הייתי בטוח שאבא שלך , משה כרמי , חיבר את כל המוסיקה הזאת . ופתאום את מספרת לי על מוצרט . מי זה מוצרט ?
- קבלת פני השנה החדשה .
מנהג היה בגן הכחול , הגן של נטלקה , שבערב ראש השנה היו כל ילדי הגן מתלבשים יפה בלבן ויוצאים לקבל את פני השנה החדשה . כל ילדי הגן הכחול היו מסתדרים בשורה ויוצאים מן הגן לטיול קבלת השנה החדשה . מסלול הטיול הוביל במורד הגבעה . עברנו ליד חדר האוכל , וליד המאפיה של ברונו והלר , דרך דשא הדקלים והמשך הלוך וירוד אל כיוון בריכת השחייה . לפני הבריכה הייתה שדירת קזוארינות יפהפיה . אבל לפני הקזוארינות הייתה הרפת עם הסככות והחצרות שבהן היו עומדות הפרות עמוק בתוך הזבל של עצמן . אני דימיתי את השנה החדשה כלבושה בשמלה בצבעי ורוד ותכלת שכאשר תרד השמש היא תופיע מולנו בשביל . אבל האם גם היא תצטרך לעבור ליד הפרות וכל הזבל הזה ? האם השמלה היפה שלה לא תתלכלך ? דאגתי מאוד . וכל טיול כזה היה מהול בחששות ודאגות לשמלתה של השנה החדשה .
- כוכבים
ידיד היה לי – קאנופוס שמו . קאנופוס הוא כוכב משמי הדרום . הוא נראה יפה בחצי הכדור הדרומי . אצלנו הוא נראה בחודשי הקיץ כשהוא זורח מעל הגלבוע , מעל פסגת הברקן , ומתגלגל לאיטו על רכס הגלבוע ושוקע ליד פסגת הר מזר . הופעתו ושקיעתו של קאנופוס היו מתרחשות לפנות ערב , בין שש לשמונה . כשאבא היה חפץ להקדים את הליכתי לישון , הוא היה מציע תחרות ביני ובית קאנופוס "נראה מי ילך ראשון לישון" . ואני הייתי ממהרת ללבוש את הפיג'מה ואז קוראת לאבא , שעמד על המרפסת ודיווח לי על תנועתו של קאנופוס , "זה לא חוכמה , קאנופוס לא צריך ללבוש פיג'מה" . וכמעט תמיד אבא היה "מסדר" כך שאני אנצח .
- רביעית העמק .
במשך תקופה מסויימת אבא ניגן ברביעית העמק , שחבריה היו : אבא ויהודה שרת – כינורות , בן עזרא (אבא של נירה חן , נועה ומירהל'ה) ויולה , וחיים רוטשילד בצ'לו .
זכור לי ביקור של רביעית נגני כלי קשת : כינור , כינור , ויולה וצ'לו , בחדרנו בעין חרוד . לאבא ואמא היו שני חדרים – אחד בשבילם ואחד לארבעת האחים הגדולים שישנו בבית מכתה א' . אבל כשהייתי בת ארבע הם כבר לא ישנו עם ההורים , ואני לפעמים ישנתי בבית ההורים , למרות שהייתה לי מיטה בגן . יום אחד אחרי הצהרים באו נגני הרביעיה והתיישבו בחדר הילדים וממש מילאו את החדר . באתי אחרי הצהרים מן הגן , פתחתי את הדלת וראיתי את כל הנגנים המבוגרים הללו שניגנו רביעיה של בטהובן . נשארתי ליד הדלת , כי לא רציתי להפריע את נגינתם , וגם היה צפוף מאוד . כאשר הם הפסיקו כדי להעיר משהו , ניסיתי לעבור אל החדר השני . אני זוכרת שהלכתי מתחת לעמודי התווים . הייתי בערך בגובה ברכי הנגנים . לאט לאט פילסתי את דרכי בין הברכיים ובין עמודי התווים עד שצלחתי את החדר והגעתי לחדר השני . אבל הצלילים נשארו אתי עד היום . רביעיית רזומובסקי מספר 3 , פרק שני . הצלילים הללו נשמעים לי כדבר הנכון ביותר . זו האמת הראשונית . זו אמת המידה ליופי צלילי אמיתי .
השמעת רביעית רזומובסקי מס' 3 פרק שני
- שירה בשמות התווים ונגינה בגן .
כל ערב היה אבא מלווה אותי לישון בגן הכחול . לפני השינה . היינו הולכים יד ביד מהבית אל הגן , ובדרך שרים שנינו שירים ידועים בשמות התווים . וכשהיינו מגיעים לגן היינו הולכים דווקא לגן הירוק , כי שם הפסנתר היה טוב יותר מהפסנתר של הגן הכחול . והיינו מנגנים כל אחד ביד אחת את השירים ששרנו בדרך . ובשנה האחרונה של הגן הייתי מלווה את שירי השבת והחגים בנגינה בפסנתר שבגן בשתי הידים אותה המנגינה . [ ורק בגיל 12 למדתי מדליה ללוות שירים עם הרמוניות ואקורדים ] .
חגי אדר , שהיה מדריך חברת הילדים שאל : למה שסמדר לא תלווה את השירה בשבתות ובחגים . ובחופש הגדול נסעתי אל דליה בירושלים , והיא לימדה אותי ב 10 או 20 דקות את כל התורה "על רגל אחת" . ]
- הר מזר .
הר מזר נראה מהמדרכה שליד הגן הכחול כאילו הוא הפסגה הגבוהה ביותר של הגלבוע . והוא עגול ונחמד , קצת כמו התבור . והיה לי חלום לטפס אל פסגת המזר . וזה לקח לי 70 שנה להגשים את החלום . בן כיתתי , אלי דגן , שמע את בקשתי , אירגן לו טנדר עם הנעה קידמית , טנדר שטח , והביא אותי בצהרי יום אביב מקסים אל פסגת הר מזר . הייתי מאושרת . התגשם החלום .
- נגינת גלילה בפסנתר של חדר האוכל
בקיץ חלונות הגן היו פתוחים כמובן , ובמנוחת הצהרים הייתי שומעת את גלילה מתאמנת בפסנתר של חדר האוכל . אז הייתי מחכה עד שהגננת תעבור ליד דלת החדר ותראה שכולם "ישנים" , ואז הייתי מתגנבת בשקט ויורדת במדרגות ויוצאת מהגן , ומגיעה לחדר האוכל ונצמדת לרשת שבחלון ומקשיבה לנגינתה של גלילה . והיה לי חלום שיום אחד גם אני אוכל לנגן כמוה למשל את מחול האש של מנואל דפאליה .
- 16. הדממה .
כשהייתי בת 7 או 8 רצה אבא לגשת בשבת לחדר המורים לקחת ספר כלשהו . הוא הזמין אותי להצטרף אליו . היה יום קיץ חם . הגענו לחדר המורים ואבא אמר לי : חכי כאן בצל המרפסת . אני נכנס לרגע לחדר המורים לקחת ספר . נשארתי על עומדי ואבא נכנס לחדר המורים וסגר את הדלת . לפתע חשתי את עוצמתה של הדממה . לא העזתי לזוז ממקומי ורק הקשבתי לשקט . לשקט המוחלט . אחרי דקות אחדות אבא יצא מחדר המורים ונעל את הדלת ונשאר גם הוא על עמדו והקשיב . וכך עמדנו שנינו במרחק שלושה או ארבעה מטרים , קפואים ומקשיבים לדממה . אחרי שניות ארוכות מאוד אמר אבא : את שומעת את השקט ? נענעתי בראשי , ולא העזתי להשמיע הגה . אולי זוהי אותה הדממה הדקה שבה דובר אלוהים ? לא ברוח , לא באש , ולא ברעש , כי אם בקול דממה דקה . . .
- המחברת לתנ"ך
בכיתה ד' המחנכת שלנו הייתה רינה משי . השנה הייתה 1951 . יש לי מחברת שעל כריכתה כתוב : מחברת ל – תנ"ך . שם התלמידה : סמדר כרמי , מפא"י , שם המורה : רינה משי , מפ"ם . . .
אהבתי את התנ"ך , עד היום אני אוהבת אותו . אהבתי להכין שיעורים בתנ"ך . הייתי יושבת עם אבא , שהיה מביא את ספרי הפרשנות של של"ג – ש. ל. גורדון , שעל דפיו היו כמה שורות של הטקסט התנ"כי ובשארית העמוד היו שלוש פרשנויות : של רש"י , של ש. ל. גורדון , ועוד פרשנות (אבן עזרא ?) . והיינו קוראים יחד את הפרשנויות , ולומדים לקרוא כתב רש"י , ואבא היה מוסיף משלו פרשנויות שקשורות בידיעת הארץ ובידיעת העברית על שורשיה והקשריה . ולמחרת הייתי שמחה לבוא לשיעור בתנ"ך , מצויידת בכל הידע שאגרתי אתמול עם אבא , ושמחה לספר לכיתה ולמורה את אשר למדתי .
באחת ההרצאות שלי כאן במועדון ביום הכיפורים , הייתה גם רינה משי בקהל . בסוף ההרצאה היא ניגשה אלי וסיפרה לי שהיו לה פחדים וחרדות רבות מאבא . מה פתאום ? בימים החמים דלת הכיתה הייתה נשארת פתוחה . ובשעת השיעור בתנ"ך רינה הייתה רואה את הצללית של אבא שעומד במרפסת ליד הדלת הפתוחה ומקשיב כיצד היא מלמדת תנ"ך את בתו הקטנה . והיא הייתה נתקפת חרדה מחשש שמא דרך ההוראה שלה לא תמצא חן בעיניו .
- 18. טיולים עם הכתה של אבא
באותה שנה אבא היה המחנך של כתה ז' של נוגה מלץ , שרהל'ה בן עזרא , חסיה , יונתן רוז'נסקי , יצחקהל'ה סורביץ' ואחרים (מי עוד ?) . אבא אהב לטייל עם תלמידיו . פעמים רבות באמצע השנה כיתתו הייתה יוצאת לטייל . לא רק טיול שנתי אחת לשנה . וכמעט תמיד אבא היה מצרף אותי לטיולים אלה , בערב שלפני הוא היה שולח אותי אל ביתה של רינה משי להודיע לה שאבא אמר שמחר לא אבוא לכיתה , כי אני יוצאת לטיול עם כיתתו . ואין פוצה פה ומצפצף . זכור לי במיוחד הטיול לתבור . כשהגענו אל ראש ההר עלינו על הגג השטוח ומרוצף אריחים אדומים של אחד מבניני הכנסיה ואבא החל להסביר מה רואים מסביב . פעמים רבות הוא היה שואל : ומה רואים שם בדרום ? ומחכה לתשובה . וכשמישהו היה זורק תשובה שגויה (שם של הר או של עמק או ישוב כלשהו , היה אבא עונה : כן בדיוק , זהו – ואומר שם שונה לחלוטין . וכולם היו מתפרצים בצחוק . בטיולים הללו למדתי המון על הארץ – הריה ועמקיה , והייתה לי הרגשה שאפשר לטייל בכל מקום , הכל פתוח , הכל אפשרי , הכל מסקרן , הכל מושך ומפתה לבוא , לראות , לגעת .
- 19. אבא הלך לעולמו
בחופש הגדול שבין כתה ד' לה' אבא הלך לעולמו .
הייתי בת עשר . עשר זה הרבה יותר מחמש . נורית זרחי , בת כיתה שלי מגבע , שלמדה אתנו בבית הספר המשותף לעין חרוד ותל יוסף וגבע וכפר יחזקאל ומולדת , התייתמה מאביה בגיל חמש . גם דליה רביקוביץ התייתמה מאביה בגיל חמש . ואני זכיתי באבא עד גיל עשר . עושר גדול .
זה היה בחופש הגדול . בי"ט באב . יום ראשון . אבא ואמא שהו בירושלים בדירה של דליה וסולי . לקראת הבוקר אבא התעורר , התיישב על המיטה וכנראה שניסה לקום אך נפל על הרצפה . דליה וסולי החזירוהו למיטה . הוא ישב והביט בשמי המזרח שהחלו להתבהר עוד בטרם עלות השחר . אבא אמר לדליה : תראי איך האופק מתבהר לאט לאט . שעתיים לאחר מכן הוא כבר לא היה אתנו .
באותו היום ממש הייתי אמורה לנסוע לירושלים עם הטנדר של לביא , חבר הכנסת , הנהוג בידי שלגי , כדי לבקר את דליה וסולי ואבא ואמא . באותו הבוקר הלכתי לחדר האוכל של חברת הילדים בשעה שמונה . לפתע אני רואה את יהושע בן צבי , הדוד יהושע , שהיה עובד בהנהלת חשבונות והיה איש צנום וצנוע , ללא משפחה . למד ווניק קראנו לו . הוא ניגש אלי וביקש ממני לצאת אתו החוצה . כשירדנו במדרגות הוא פתח ואמר : את יודעת שאבא חולה . חולה מאוד . ליבי החל לנחש אסון . יהושע המשיך : הבוקר . . . יותר לא הקשבתי . הרחבתי את צעדי והתחלתי לרוץ אל החדר . נפלתי על המיטה ומררתי בבכי . אחרי חצי שעה נזכרתי שאני נוסעת היום לירושלים . שטפתי את פני ומיהרתי אל ביתו של שלגי . מצאתי אותו עומד ליד ביתו בחברת לביא ושניהם שותקים ומבטיהם אפורים וכבויים . הצטרפתי אליהם ונסענו לירושלים . כשפתחתי את הדלת ניגשה אלי אמא וחצי חיבקה אותי , מה שלא עשתה אף פעם לפני כן , ונשקה לי על המצח . הובלתי את החדר הסמוך ולא ניתן לי לראות את אבא . אחרי יומיים הייתה ההלוויה . עמדתי על סף הבור וראיתי את הארון מורד לאט לאט אל תחתיתו . ואת רגבי האדמה שכה אהב , נשפכים ומכסים את הארון . ומשה שרת , שהיה אז ראש הממשלה נשא הספד מפואר ונוגע ללב . הם היו חברים עוד מימי הגימנסיה .
הייתה לי הרגשה שעכשיו אבא הוא רק שלי . בלילות הייתי חולמת שהוא כלל לא מת והייתי רצה לספר לכולם שהם טועים . אבא חי , לפני רגע ראיתי אותו ודיברתי אתו . החלומות הללו חזרו ונישנו כל לילה במשך שלוש או ארבע שנים . תת המודע שלי לא קיבל את עובדת מותו , והחלומות החזירו לי אותו כל לילה . אחר כך הוא היה מלווה אותי לא בלילות אלא בימים . הייתי משוחחת אתו ומספרת לו את רחשי הלב . היה לי חבר קבוע . (ורק כאשר עברתי את גיל חמישים ושמונה , הגיל שבו הוא הלך לעולמו , הרגשתי שעכשיו אני יכולה ללמד אותו כמה דברים . ) עופר אחי היה מתאמן באותם הימים על השאקון לכינור סולו מתוך הפרטיטה מס' 2 ברה מינור של באך . זו יצירה מונומנטלית שיש בה גם עצב תהומי , גם זעקות קורעות לב , גם נשגבות , גם סערות נפש , וגם מרחבי אין סוף. באך כתב אותה אחרי מות אשתו . זו אחת היצירות הגדולות לכינור סולו , שליוותה את נערותי . הייתי רוצה להשמיע כמה צלילים ממנה .
באך – השאקון לכינור סולו .
- תלמידה בכיתה ה' – מורה לכיתה ג' .
המורה רבקה גרוס , רימון , רייכמן . אז למדנו בספרות את "ספיח" של ביאליק .
יום אחד בתחילת השיעור , הכיתה יושבת בשקט ורבקה מתחילה ללמד , ופתאום נפתחת הדלת ומופיע שפרוני , מנהל בית הספר . הוא נעצר ליד הדלת , הביט בתלמידים , ועיניו נעצרו עלי . הוא הרים את אצבעו ורמז לי לבוא אחריו . שאלתי : אני ? והוא ניענע בראשו : כן . שפרוני פנה אל רבקה ואמר לה : אני צריך אותה בשיעור הזה . רבקה ענתה : בבקשה . קמתי והלכתי ויצאתי מהכיתה אחרי שפרוני . כשהיינו במסדרון הוא אמר לי : תראי , המורה של כיתה ג' חלתה ואין מי שימלא את מקומה . את מוכנה להיות אתם בשיעור הזה ? פתחתי עיניים גדולות . חשבתי כמה שניות , ואמרתי לו : רק רגע . שבתי אל הכיתה , הלכתי אל השולחן שלי , הרמתי את המכסה ושלפתי מן התא את ספרו של ביאליק "ספיח" ויצאתי מן הכיתה והלכנו אל כיתה ג' שהייתה בצידו האחר של המסדרון . נכנסנו לכיתה . שפרוני פנה אל הילדים : היום סמדר תהיה אתכם . ויצא . פתחתי את ספרו של ביאליק וקראתי כמה משפטים . עצרתי ושאלתי את הילדים מה הם רואים בסיפור הזה . הרגשתי כמו דג במים . הרגשתי נוח ונכון לשתף אחרים בחוויות הספרותיות שלי , ומאוחר יותר , בגיל חמש עשרה , בחוויות המוסיקליות שלי . חשבתי אז שהייתי רוצה להיות מורה של כל המקצועות , כולל מוסיקה , וגם ריקוד , וגם הצגות . חשבתי שאהיה בועדת התרבות בקיבוץ ואארגן את כל החגים . יצא קצת אחרת . . .
גבעת קומי 21.
אלי דגן סידר בה פינת חמד , שכל גובהה אולי 100 מטר מעל לפני הים . על המפה היא אינה מרשימה כלל . ואולם כאשר יושבים על הגבעה , ומביטים על כל העמק הנפרש לרגליך , וסביבו הרי הכרמל במרחק , הרי הגלבוע בדרום , הרי הגלעד במזרח וגבעת בית השיטה מצפון מזרח , המשך בגבעת קומי , כאשר מאחור שומרים עליך גבעת המורה והתבור , יכולה להיות לך הרגשה שאתה על פסגת העולם . האברסט לפחות . במיוחד בלילות ירח מלא בשעת חצות . כל הבריכות ומאגרי המים מנצנצים לאור הירח וכל העמק זרוע אורות – ככוכבי השמים ממעל . פעמים רבות חנהל'ה ואני היינו יושבות על הספסל בראש הגבעה , בלילות ירח מלא , צופות פני העמק ומרגישות על פסגת העולם .
- הטיול לתבור . בגיל 12
אם הזכרנו את התבור , אי אפשר שלא להזכיר את המסע השובב שלי בגיל שתים עשרה ברגל לבד לתבור ובחזרה . היתה חופשת חנוכה , ימי חורף יפים וצלולים . בשבת יצאנו אמי (בוכנר , גרדי) , ארזה (אוסטרן) ואני אחרי הצהרים לטיול בכיוון גבע . בתחילת הדרך היצעתי לשנות מסלול וללכת לגבעת המורה . הבנות הסכימו . אך לגבעת המורה לא הגענו . זה היה רחוק מדי , וכבר היה מאוחר . חזרנו עם הבטחה , שמחר , כאשר יצאו כיתות ו' ז' לטיול נשכנע את המדריכה נינה גורן , שבמקום ללכת לגלבוע , כמימים ימימה , נלך לגבעת המורה . הבנות הסכימו אתי . למחרת התאספו כל הילדים ב 8 בבוקר ונינה הודיעה שהולכים לגלבוע . פניתי אליה והצעתי , שאולי הפעם נשנה את המסלול הקבוע , ונלך לגבעת המורה . נינה סרבה . וכל הילדים הלכו עם נינה לגלבוע . אך אני לא יכולתי להתכחש לתשוקה שהייתה לי ללכת לגבעת המורה (שמשום מה הייתה לי תחושה שהגבעה נקראת על שם אבא שלי שהיה המורה) . לקחתי אתי שני תפוזים , תחבתי אותם בשני כיסי הבטלדרס ויצאתי לדרך . אף אחד לא התנגד , לא מחה , לא אמר מלה . התחלתי לצעוד בכיוון גבעת המורה . חציתי את השדות המעובדים בתלמים ישרים וארוכים . האדמה היתה רכה וידידותית . היבטתי בעקבות הברורים שהשאירו נעלי , וחשבתי שקל מאוד יהיה להתחקות על עקבותי . חשבתי על קארל מאי , ועל ג'ק לונדון , ועל שרלוק הולמס . אכ שהתקרבתי לגבעת המורה , נגלה לפני יותר ויותר התבור בכל יפעתו , בעגילותו וחמוקיו ונחמדותו . הוא פשוט פיתה אותי . קרץ אלי , קרא לי : בואי אלי ! לא יכולתי לעמוד בפתוי . שיניתי מסלול ועברתי לרגלי גבעת המורה דרך הכפר נעורה . פגשתי בכפר ילדים , אימהות , וקצת אבות . אמרתי להם שלום . הם ענו לי : שלום . חלפתי על פני הכפר והגעתי לעמק כסולות . גם כאן חציתי את השדות ישר אל דבוריה . לא נכנסתי אל הכפר , רק חלפתי בפאתי הכפר על פני בקתות הבוץ הפשוטות , שנראו לי נחמדות למראה . התחלתי לטפס על התבור ישר , לא בכביש המתפתל . בתחילה הפיתולים של הכביש ארוכים למדי . אבל משליש גובה ההר הפיתולים מצטמצמים והמדרון תלול , אז הלכתי בכביש . הגעתי לראש התבור בערך
ב 12:30 . פגש אותי נזיר אחד , ופנה אלי בעברית עילגת : "אתה רוצה ביסקוט" ? חייכתי . הוא נתן לי שני ביסקוויטים וגם תפוח . הודיתי לו . עליתי אל גג האגף הדרומי של הכנסיה . שם הייתי כשנתיים או שלוש קודם לכן עם אבא והכתה שלו (חסיה ונוגה מלץ ושרהל'ה בן עזרא) ושמעתי את כל ההסברים שלו על הנוף , הישובים , ההרים והעמקים . העליתי בזכרון את כל סיפוריו אשר זכרתי . וגם את סיפור שאול בעין דור . שמעתי אפילו את קולו מתנגן באוזני ומספר את סיפוריו . הוא היה אתי לאורך כל הדרך . אחרי זמן מה חשבתי שהגיע הזמן לחזור הביתה . התחלתי לרדת מן ההר . אך הפעם לא ירדתי דרך הכביש בכלל , אלא ירדתי בריצה במורד התלול של ההר , עם האבנים המתגלגלות , מסלע אל סלע , כמו בריקוד מעופף . תוך זמן קצר הגעתי לתחתית ההר . הלכתי אל כביש כפר תבור – עפולה , וחשבתי שאולי הפעם כדאי לקצר את הדרך והרמתי יד לטרמפ . עד מהרה נעצר לידי טנדר עם פועלים ערבים שנסע לעפולה . עליתי מאחור ונסעתי אתם . בעפולה הלכתי לטרמפיאדה שמובילה בכיוון לעין חרוד . גם פה חיכיתי אולי חצי שעה . השמש כבר שקעה . החשיך . והנה נמצא לי טרמפ שנסע לבית שאן . הוא עצר לי בסיבוב לעין חרוד , ועליתי בכביש העולה למשק . הגעתי לחדר האוכל של חברת הילדים בחמש ורבע . שמחתי . לא אחרתי לארוחת הערב . היה כבר חושך . כשהתקרבתי לחדר האוכל , נשמעו פתאום קריאות : הנה היא ! הנה היא ! קמה מהומה בחדר האוכל : איפה היית? המשטרה מחפשת אותך ! רוצי לחדר , אמא שלך דואגת נורא . שפרוני יכעס עליך . המשטרה בעקבותיך . מילא . ויתרתי על ארוחת הערב .
הלכתי לחדר . אמא ישבה בקצה המיטה , והחזיקה את ראשה בשתי ידיה . כשנכנסתי היא הרימה את עיניה ואמרה באיפוק רב : איפה היית ? עניתי בתמימות : הלכתי לתבור . אבל לא אחרתי לארוחת הערב . אמא : כל היום חיפשנו אותך . בצהרים עופר ומנחמקה אריאב יצאו על סוסים לחפש אותך . אך באמצע הדרך מנחמקה הצטנן והם חזרו כלעומת שבאו . וגם המשטרה מחפשת אותך .
פתאום נזכרתי שיש לי הערב חזרה בתל יוסף על הצגה שהכינה חיה שליטא . התנצלתי לפני אמא , ואמרתי שאני ממהרת לחזרה . אסור לאחר.
הלכתי לתל יוסף דרך חורשת הזיתים . בינתיים הודיעו למשטרה שחזרתי הביתה . הם נסעו מיד לעין חרוד כדי לפגוש אותי ואולי גם לנזוף בי . אבל אני הייתי כבר בתל יוסף . עד שנודע להם שאני בתל יוסף , והם פנו לשם , כבר נגמרה החזרה , ואני חזרתי דרך חורשת הזיתים לעין חרוד . המשטרה הגיעה לתל יוסף ושוב החמיצה אותי . בשלב זה הם כבר התייאשו מהמרדף וחזרו לעפולה וויתרו על המפגש אתי . (הפסידו)
והחיים חזרו למסלולם .
- ליווי שירים במסיבות השבת .
באותה שנה חגי אדר , שהיה מדריך חברת הילדים שאל : למה שסמדר לא תלווה את השירה בשבתות ובחגים . ובחופש הגדול נסעתי אל דליה בירושלים , והיא לימדה אותי ב 10 או 20 דקות את כל התורה "על רגל אחת" .( שבכל סולם יש שלושה אקורדים חשובים שמתאימים לכל צלילי הסולם וכל השאר הם וריאציות על הנושא) . וכך בשבוע הראשון ביקשתי מועדת התרבות (נינה גורן ? ציפי אשכנזי ?) שתיתן לי ביום ראשון את רשימת שירי השבת שיושרו ביום שישי הקרוב , ובמשך שבוע ימים התאמנתי ללוות את שירי השבת . בשבוע השני ביקשתי מועדת התרבות את רשימת השירים ביום שני . בשבוע השלישי , ביקשתי את הרשימה ביום שלישי , ואחרי חודש הודעתי לועדת התרבות שיניחו את רשימת השירים על הפסנתר ביום שישי לפני מסיבת השבת .
- במשפחתנו כולם ניגנו :
אשכול בחליל , דליה בפסנתר , עופר בכינור , אילה בפסנתר ואני בפסנתר . על דליה ועופר סיפרתי . אשכול למד חליל אצל טפליץ (מהפילהרמונית בתל אביב). צלילי החליל של אשכול שליוו את ילדותי היו כאשר אבא היה לוקח אותי בזרועותיו לישון בפעוטון , ועם התרחקותנו מהחדר הייתי שומעת את חלילו של אשכול מנגן את הקטע מתוך עונות השנה של צ'יקובסקי – חודש יוני .
הצלילים הללו הם כמו עוגית המדלן של פרוסט . הם נושאים בכנפיהם שלל זכרונות ילדות רחוקים . (לנגן : חודש יוני מעונות השנה של צ'יקובסקי ).
- נגינה בצ'לו .
בגיל 14 , 1955 , עופר אחי חזר מלימודיו בלונדון , והביא אתו צ'לו . הוא בא אלי והציע לי לעבור לצ'לו . כבר יש לנו פסנתרנית במשפחה – דליה , ויש כנר , עכשיו דרוש לנו צ'לו ונוכל לנגן בשלישיה . אז בדיוק הזמינו (ארנסט הורביץ) את הצ'לן עוזי ויזל לבוא ליום או יומיים בשבוע מתל אביב אלינו וללמד את ילדי העמק נגינה בצ'לו . עד מהרה היו לו 18 תלמידים . עוזי היה מגיע למרחביה או לעפולה ולפעמים למזרע ואנחנו היינו נוסעים אליו בטרמפים . זכורה לי נסיעה אחת למזרע בחורף . מעיל לא היה לי , גם לא מטריה . כשיצאתי מן השיעור ירד גשם זלעפות , מה שקוראים "כלבים וחתולים" . הלכתי מחדר השיעור אל הכביש בגשם שוטף . עמדתי בכביש וחכיתי לטרמפ . באתי לעפולה – שוב הליכה אל הטרמפיאדה בגשם . ציפיה לטרמפ . כבר הייתי ספוגה במים מכף רגל ועד ראש . ואחר כך מהכביש למטה ועד המשק , ועד החדר , ועד המקלחת והחלפת הבגדים . אני חושבת שיכולתי להעניק מים למקלחת יותר משהמקלחת העניקה מים לי .
- 26. נגינה בסדר פסח .
ובגיל 14 התחלתי ללוות את סדר פסח בעין חרוד (איחוד) . עם הפילוג בשנת 1952 פתאום היה צורך בעוד פסנתרנית . דליה הודיעה שהיא בלתי מפלגתי ומוכנה לנגן במאוחד . דליה הזמינה את ידידתה רותי חפץ לנגן באיחוד . רותי ניגנה במשך שנתיים , ואחר כך הייתה עוד מישהי , ובסוף אמרו , למה לא סמדר . כבר שנתיים ליויתי את מסיבות השבת בליווי שירים וכך התחלתי לנגן בסדר פסח באיחוד . אבל אחרי 18 שנים בני תומר הגיע לגיל 6 והוא ביקש להיות בסדר עם בת דודתו דנה, בתה של אילה , ולא רצה להיות עם סבתא עבריה . שאלתי את דליה אם היא מוכנה להתחלף , והיא הסכימה . ומאז אני טוענת שהסיבה לפילוג הייתה בעצם כדי לאפשר גם לדליה וגם לי לנגן בסדר פסח .
מתוך יומן עין חרוד המאוחד י"ח באלול תשע"ו 23.9 (21.9) 2016
כותב בן עין חרוד שעזב את המשק , אך חוזר אליה ולמשפחתו מדי שנה בחגים.
ילד לך הביתה
שי ברקן , בנם של יונתן ורינה בוירסקי
. . . 30 שנים אחרי , ונראה שהזמן עשה את שלו – הספרינטים הפכו להליכה , את שכונת הלימונים החלפתי בבבלי (שיכון בבלי בתל אביב) , ולעין חרוד אני מגיע קצת פחות ולרוב באור .
אך פעם בשנה , בליל הסדר , כשצליליו הראשונים של שיר הקוצר עולים מפסנתרה של סמדר כרמי , אני לרגע אחד קצר וקסום שב להיות אותו ילד עין חרודי גאה , עם חולצה לבנה , סנדלים תנכיים חדשים , ואלומת חיטים בידיו , המחכה להיכנס בשעריו של חדר האוכל , בבית בו משתכנת האהבה .
כן , זה מוזר , יש דברים שקשה להסביר בחיים , כנראה שלעולם לא תביני . . .
- לא ניכנס לזה
המורה שלנו בכיתות ז' ח' הייתה רחל פרדקין מתל אביב . היה לה קשה אתנו . הילדים היו מעצבנים אותה . ופעם אחת הילדים כל כך עצבנו אותה שהיא צעקה : כולם – החוצה ! כולנו יצאנו והיא נשארה לבדה בכיתה . . .
וחוץ מזה היה לה מנהג לא להרחיב את היריעה . אם מישהו היה שואל שאלה שהייתה מסיטה את הנושא לשביל צדדי , אך הייתה יכולה להרחיב ולהשלים את הידע בתחום , היא הייתה עונה תמיד : לא ניכנס לזה . המשפט הקצר הזה היה מופיע עשרות פעמים בשיעור . והיה די מתסכל . וכבר מינינו את נעמי הולצמן , שישבה בשורה אחורית , לסמן כל פעם שהמשפט הזה נאמר . ובסוף כל שיעור היינו משווים : פעם היו 35 פעמים בשיעור , פעם היו 42 פעמים בשיעור . והיה מי שהציע לנו שכאשר יצלצל הפעמון לשוב אל הכתה אחרי ההפסקה , נתייצב כולנו ליד דלת הכתה ונאמר ביחד : לא ניכנס לזה !
- לילה
המורה רחל פרדקין נתנה לנו נושא לחיבור כשיעורי בית . למחרת הבאנו את חיבורינו ומסרנו לה אותם . ביום שלמחרת רחל הזמינה שניים לקרוא את חבוריהם לפני הכיתה . היא הזמינה אותי ואת עלי יהלום מתל יוסף (היום במעגן מיכאל) . החיבור שלי היה רומנטי ללא תקנה . הוא נפתח עם שקיעה מרהיבת צבעים , המשיך עם זריחת הירח עם טיול לילי לאורך שדרת עצי האיזדרכת הפורחת ועם פנטזיות על נבל זהב שמרחף בשמיים וזורה את רסיסי צליליו בין העננים והכוכבים , לילה מכושף עם ציטוט מ"גמדי ליל" של ביאליק וכו' וכו' .
אחרי קם עלי יהלום וקרא את חיבורו שנפתח כך :
כשאך יורד הלילה , כל הגנבים נכנסים לפעולה . . .
- 29. שיעורי הרמוניה עם תיאודור הולדהיים .
אחרי שנה (בכיתה ט') התחלתי ללמוד הרמוניה אצל תיאודור הולדהיים בבית אלפא בשיעורים פרטיים , משום שבני הכיתה שלי באולפן למוסיקה התגייסו לצבא . הייתי נוסעת בטרמפים לבית אלפא , לפעמים בשלושה או ארבעה טרמפים : אחד עד הכביש למטה . שני עד כלא שאטה , השלישי עד חפציבה , והרביעי עד בית אלפא . הייתי עולה על הטרמפ הראשון שהיה נעצר לידי . העיקר להתקדם מהר . השיעורים היו מלאי השראה . תיאודור היה נסחף בהתלהבותו בניתוחי הסונאטות של בטהובן , הפרליודים והפוגות של באך , והכורלים של באך , אותם היינו שרים בהתלהבות : תיאודור – בס , אני – סופרן , ולפעמים יואב תלמי – טנור , כשהיה גם הוא בא אל תיאודור לשיעורים פרטיים בהרמוניה , והשמחה – עד לב השמים .
- שירה בשיעורי תפירה .
בשיעורי התפירה אצל שרהלה סלוצקין הייתי אוהבת לשיר , אבל בכמה קולות . יעל מירסקי , עליה השלום , אהבה לשיר גם היא , וגם פנינה אלוני . הייתי מלמדת אותן קול ראשון , שני ושלישי והיינו שרות ביחד בשלושה קולות שירי רנסנס , או שירים ישראלים שהוספתי להם קול שני ושלישי . וכל זאת תוך כדי תפירה ורקמה . בנות הרי אוהבות לעשות מלאכות רבות ושונות בו זמנית . אבל לא כולן בכיתת התפירה אהבו את זה . שרהל'ה חשה שאולי השירה מפרה את הריכוז הנחוץ לבנות האחרות בשעת התפירה או הרקמה , והיא הציעה לנו לצאת החוצה עם הכסאות שלנו ולרקום בחוץ מתחת לסככה . שמחנו להצעה ועברנו שלושתינו בשמחה אל מחוץ לכיתה עם כסאותינו וישבנו לנו בצל הסככה ושרנו בשלושה קולות ותפרנו ורקמנו . אולי ההספק היה קטן יותר . אבל השמחה הייתה גדולה .
- הסברת מוסיקה .
בגיל 15 התבקשתי לקיים חוג למוסיקה מוסברת לחברת הנוער עם פטיפון עם מנואלה ותקליטי בקליט שמחליפים כל שתיים וחצי או שלוש דקות . הנערים והנערות לא היו בני המשק , אלא חברת הנוער שהגיעה כקבוצה בלי משפחותיהם וגרו בצריפים שליד הדרך לבית הספר . הצריפים כבר אינם קיימים . גם בני הנוער גדלו ועזבו את המשק . אבל אז ארגנו להם פעילות חברתית ואמנותית . ולי היתה זו הפעם הראשונה שהרציתי על מוסיקה . הרגשתי די נוח בתפקיד של מרצה במוסיקה , ועד היום אני שוחה בים המופלא הזה שקוראים לו בשפת העם המוסיקה הקלסית ונהנית עד מאוד .
- העבודה בכרם .
בגיל 16 , 17 היינו לומדים רק עד פסח , ובשארית שנת הלימודים היינו עובדים במשק . הייתי משובצת לעבודה בכרם , בבציר . היינו קמים בארבע לפנות בוקר , נפגשים בארבע וחצי ליד חדר האוכל , מתיישבים על עגלת פלטפורמה שמחוברת לטרקטור , כאשר הרגלים היו מתנדנדות מחוץ לעגלה , ונוסעים באפלולית של טרם שחר אל הכרם שלרגלי הגלבוע , ועוד בטרם הזריחה היינו מתפזרים בין שורות הגפנים עם מזמרה וסלסלה ומתחילים לבצור . ואיך יודעים שהענבים בשלים ? קיבלנו הדרכה : להרים את אשכול הענבים אל מול האור העולה במזרח ולהביט אל שקיפות הענבים , וחוץ מזה לטעום את העינב שבקצה האשכול . אם הוא מתוק – כל האשכול בשל . לא אשכח את מראה ענבי האשכולות אל מול קרני השמש העולה במזרח מעל הרי הגלעד , זוהרים כיהלומים סגולים (מוסקט) או בצבע ירוק בהיר זוהר ונוצץ – ענבי השסלה , המדלן או ענבי התמר המאוחרים . כל כך אהבתי לעבוד בכרם ולבצור ענבים , שכשעזבתי את המשק וגרתי זמן מה בתל אביב (בחופש הגדול) חיפשתי כרם לבצור בו ענבים . התקשרתי אל קיבוץ נגבה ושאלתי אם אוכל לבוא אליהם כדי לעבוד בכרם . תשובתם הייתה שהם ישמחו מאוד לארח אותי אבל אין להם כרם . ואם אני מוכנה במקום זה לקטוף תפוחים או אגסים הם ישמחו לשלב אותי בעבודה בקיבוץ . טוב , נסעתי לנגבה לקטוף תפוחים ואגסים .
- אהבת בית הספר
אהבתי את בית הספר מכמה סיבות . היום כשאני מספרת לנכדים שלי שאהבתי את בית הספר , הם פוקחים מולי זוג עיניים תמהות : מה ? אהבת את בית הספר ? איך אפשר לאהוב את בית הספר ? אבל אני ממש אהבתי ללכת לבית הספר . אפילו אם חלק מהמורים לא היו משהו . פשוט אהבתי ללמוד .
הייתי מקדישה זמן ומחשבה למה אלבש ביום הראשון של שנת הלימודים , כמין התקדשות לקראת טקס חגיגי של הרחבת הדעת וגילוי עולמות בלתי ידועים .
בית הספר היה טבול בגינות מטופחות ומדשאות מהוקצעות . ליד כל עץ או שיח היה שלט קטן ממתכת ועליו היה רשום בצבע שם העץ ושם משפחתו . הייתה זו גינה לימודית . ובמרכז הייתה מזרקה שבנויה כקשת , ועליה פתחי סילוני המים בגבהים שונים וכל אחד היה בוחר על פי גבהו באיזה סילון מים יבחר כדי לשתות.
פינת המזרקה הייתה מוגבהת מהמדרכה והייתה מוקפת במטפסי שעונית עתירת פרחים דמויי שעון עגול בצבעי כחול , סגול וכתום . פינה קסומה . עד היום כאשר אני נתקלת במלה מזרקה , זו התמונה שעולה בדמיוני .
לימים כשהיינו רוצים בשעות המאוחרות לחפש פינה רומנטית שקטה ונסתרת להתייחד עם בן זוג רומנטי , היה זה תמיד במדשאות בית הספר ובצל עציו .
34 . בקצה השביל התנשא בכל הדרו בית שטורמן שבתוכו מוזיאון טבע מלא בפוחלצי חיות , ציפורים , פרפרים וחבריהם וידידיהם . אבא היה לוקח אותי לשם לעתים קרובות , וגם עלה אתי אל גגו של בית שטורמן , שם היה מוצב טלסקופ גדול , והיינו מתבוננים דרכו בירח ובכוכבי הלכת , ובמיוחד במאדים , בצדק ובשבתאי (ידידי הילדות שלי) . היה שם וישנו עד היום פוחלץ של שקנאי גדול ולבן . הייתי אוהבת להתבונן בו . מצאו חן בעיני הכנפים הגדולות והלבנות שלו . חשבתי שהן יכולות להתאים לי (הייתי בגן או בכיתה א') . אני זוכרת שביקשתי מאבא שיתן לי את הכנפים של השקנאי . כי אני רוצה לעוף והכנפיים הללו ממש מתאימות לי . ואבא לא אמר שאי אפשר . שאסור . שלא יתכן . הוא אמר שאולי . ואני הייתי מלאת תקווה , שאולי מחר או מחרתיים , אולי בעוד שנה אולי שנתיים אבא יתן לי את הכנפיים של השקנאי . כי אבא הוא כל יכול . ואז אוכל לעוף גבוה גבוה עד הירח , ועד השמש , או לפחות עד כוכב נוגה , מאדים , צדק , שבתאי , או ידידי קנופוס . לאן שארצה .
- חדר המוסיקה על שם משה ועבריה כרמי .
נשוב אל רוזנברג . במלאת 60 שנה לחייו של רוזנברג בעין חרוד , היה זה שנים אחדות אחרי מותה של אמא בשנת 1976 , ניגש רוזנברג למזכירות עין חרוד והודיע להם שאת כל הוצאות בית ההבראה שהוא לא לקח ואת כל סכומי ה"כסף כיס" במשך שישים שנות חייו בעין חרוד שהוא לא לקח יחברו , ובכסף הזה יקימו חדר מוסיקה על שם משה ועבריה כרמי . אנשי המזכירות נדהמו , אבל שמעו בקולו , חישבו את הסכומים , ובחרו מקלט עילי גדול ומרווח , שמכוסה בשיח בוגנוויליה סגולה , הוסיפו כמה שהוסיפו ובנו באמת חדר מוסיקה עם פסנתר , כלי מוסיקה שונים , עמודי תווים , כסאות וספסלים , וגם תמונות "מוסיקליות" על הקירות וחדר המוסיקה קם לתחיה . שונה מאוד מצריף המוסיקה של רוזנברג מלפני עשרות שנים . כשעמדנו לחנוך אותו , חפצנו להזמין את רוזנברג לטקס הפתיחה . אבל רוזנברג שכב בבית הדר ולא עמדו לו כוחותיו לקום ולהצטרף לחגיגה . כל משפחתנו המורחבת הגיעה לטקס . כשעה לפני הטקס הלכתי לבקר את רוזנברג בבית הדר . היו אתי אילה ואמי גרדי . התחלנו לשוחח אתו . ופיו שפע פנינים . כל משפט היה ראוי לרשום ולזכור . חלק רשמנו . לימים עיתונאית אחת מידיעות אחרונות או עיתון הארץ ביקשה לכתוב עליו כתבה בעיתון . היפנו אותה אלי . הייתה לנו שיחת טלפון של שעתיים , וסיפרתי לה וסיפרתי , ואחר כך ראיתי את כל הסיפורים בעיתון . (לרוזנברג היתה צורה של ר' . הוא היה כפוף ממש כמו האות ר . אבל תמיד היתה טוריה בידו . ולכן היתה לו בעצם צורה של ח' . הטוריה השלימה את הקו היורד לאדמה) . בין המשפטים שלו היו : צריכים לקרוא לי "טוריצ'יק" , כי תמיד אני עובד עם הטוריה . אינני רוצה לבוא לחדר האוכל , כי שם רק מסתכלים , לא מקשיבים . ועוד משפט המחץ : כל אדם צריך ללכת ובליבו הגיליוטינה הפרטית שלו עצמו . . .
36 . האומה .
בחג העצמאות היה ריקוד קבוע שיצרה רבקה שטורמן לפי "מגש הכסף" של אלתרמן , שבו משתתפים הנערה והנער והאומה וקריין .
כשהייתי בכיתה ט' חיה שליטא חפצה להקים מחזה רב משתתפים לפי הטקסט של אלתרמן . הכוריאוגראפית הייתה שושנקה . בתחילה נבחרה מישהי מכיתה י"א . ישראל שליטא חיבר מנגינה לנגינה בחלילית , ואני ניגנתי בחזרות את המנגינה בחלילית . אחרי שתי חזרות חיה שליטא התייאשה מהנערה בתפקיד האומה , כי היא הייתה שוכחת כל הזמן את התנועות . ואז פתאום חיה פנתה אלי : למה שסמדר לא תרקוד את תפקיד האומה ? שאלתי : ומי יחלל ? חיה ענתה : כבר נמצא מי שיחלל ובסוף היו עוד כמה כלים בקבוצת המנגנים . טוב . למדתי את התפקיד . בהופעה , שהייתה על הבמה הגדולה שבין עין חרוד ותל יוסף , השתתפו קרוב לעשרים וחמישה רקדנים , חלקם היו "העם" . את התלבושות תפרו בתל יוסף והתאימו אותן לכל משתתף ומשתתפת בריקוד . אני זוכרת את הטיולים לתל יוסף במיוחד כדי למדוד את שמלת המחול שנתפרה במיוחד בשבילי ולפי מידותי . הלכתי למדידות הללו פעמים אחדות . השמלה הייתה בצבע תכלת והיה לה אבנט זהב . והייתה לה הינומה מטול לבן שקוף , שבתחילת הריקוד כיסה אותי כאשר השתופפתי לארץ, ולאט לאט עם עלית צלילי המוסיקה ועלית האור , התרוממתי ובזרועותי הרמתי את צעיף ההינומה והתגליתי במלוא גובהי . הרגשתי כמו מלכה , ואפילו כמו כלה שנישאת על גלי העם שהיה רוחש לרגלי מתנועע שפוף קרוב לאדמה . בסוף ההופעה חיה שליטא חיבקה אותי ואמרה לי : את היית מלאך ! . . .
- והיום . . .
הקיבוץ היום זה לא מה שהיה פעם . כך כולם אומרים . אבל למי שמגיע אל הקיבוץ מדי פעם , ובעיקר בחגים , בעיקר בחגים של עין חרוד , הקיבוץ הוא גן עדן . כי עין חרוד היא (או הוא) קיבוץ מיוחד . מסורת החגים המפוארת שנבנתה כאן מרוממת את הרוח . קבוצות גדולות של ילדים , נערים ונערות בחורים ובחורות מתגייסים לחזרות אינסופיות לשירים ולריקודים ולהצגות ושאר ההכנות הדרושות לחגים המפוארים של עין חרוד . חג השבועות , חג הפסח , טקס קציר העומר עם כל השירים והריקודים במסורת של יותר מתשעים שנה , כמו מימי בראשית . את שירי קציר העומר אף פעם אינני מסוגלת לשיר עד הסוף . הגרון נחנק מדמעות של התרגשות , של נוסטלגיה , של שייכות לזרם תרבות יפה שנוצר לפני בואי לעולם ובוודאי יימשך גם אחרי שאלך .
ויש כאן עוד גורם חשוב . יש כמה חברים בקיבוץ הזה שמהווים קטליזטור לקשרים חברתיים חמים וחזקים . למשל חנהל'ה . ישבתי איתה פעם בקלנועית ליד הכלבו . כל מי שעבר שם , ורבים עוברים שם , זכה למילת עידוד , להתענינות כנה , לתמיכה רגשית , להערה מבודחת שמיד מעלה חיוך על הפרצוף, ומיד הרגשתי ממש כמו פעם , כן הקיבוץ הוא באמת משפחה אחת גדולה מאירת פנים , תומכת , ושמחה בקיום הזולת . או אילה , אחותי , שכל כך מתעניינת בחברי המשק וכל העובר עליהם , וזה כלל לא מובן מאליו , או בני משפחתי המרובים , שבתיהם וליבותיהם פתוחים לפני , ורחלי שבלי להכיר אותי ארגנה הכל בנעימות ונחמדות שכזאת , ועוד רבים וטובים שלא הזכרתי את שמותם , וכל מי שבא הנה לשמוע את סיפור חיי , אני מודה לכולכם . מרגש אותי מאוד לראות את כולכם . המון תודות לכולכם .
שירים :
לחד גדיא נשירה (קנון בשני קולות)
למה זה תישא עיניך (היידן – קנון בחמישה קולות)
מה לי ספר , מי לי אלף הספרים . . . (שיר לחופש הגדול , ולמלאת 1000 ספרים
בספרית בית הספר) . (קנון בשני קולות)
על ההרים נעפיל נטיילה . (קנון בשני קולות) .
טיילתי בעמק .